Coal Mine Canary – Coal Mine Canary

Coal Mine Canary משלבת את הסטונר הכבד של Spiritual Beggars המלוכלכים עם האגרסיות של פנטרה ומטאליקה ומוסיפה את המלודיות השקטות של Alice Iin Chains עם שירה הנעה בין זאק ויילד ופיל אנסלמו, התוצאה הסופית היא סוג של מטאל אמריקאי דרומי מאוד וסופר מלוכלך. הלהקה מורכבת מאנדי הסולן, הוף וסוון הגיטריסטים, יו הבסיסט וקראמב על התופים.

מקור השם של הלהקה "Coal Mine Canary" הוא ציפור שהזהירה בעבר כורי פחם מפני רעלים, היום כשמשתמשים במשפט הזה מתכוונים לסכנה שקרבה, השם בהחלט מתאים ללהקה ולמוזיקה שלה – התחושה שהיא נותנת זה ממש כמו להיכנס למקום חשוך ורע – מכרה פחם מלא ברעלים. הקטעים היותר מעניינים באלבום הזה, הם דווקא הבלדות היחסית שקטות כמו "My Private Handkerchief" ו-"Fly Away", שעבודת הגיטרות בהם מעולה והסולואים של סוון מזכירים את אלו של ג'רי קנטרל ויוצרים אווירה אפלה ביותר.

"Your Way Isn't Mine" מתחיל שקט והופך לאגרסיבי בכיוון ימי הט'ראש של מטאליקה ופנטרה, גם "Walking On wWunded Feet" עצבני בטירוף ומלא במשחקים עם הקול של אנדי שלמרות שהוא כבד וצרוד, הוא כן מצליח לעוות אותו בדיוק למקומות הנכונים. לשיר "Holding On" יש קו מלודי חזק וריף עצבני ששובר אותו מצוין, "Noisy Room" נשמע כמו העתק לקול של פיל אנסלמו כשהוא שר ולא צורח עם חסרון קשה בגיטרות המאוד לא דאימבגיות. ולסיום, "Love Is A Battle Field", שסוגר את האלבום, מעביר באופן בולט את תחושת האולד סקול של Black Sabbath בשירים היותר בלוזים שלהם.

ההפקה של יו היא בבירור הדבר החלש ביותר בדיסק, כמעט כל האלבום נשמע כאילו הוא הוקלט בבית. זה לא ש-Coal Mine Canary לא יודעים לנגן, הם נגנים מצוינים, אבל כנראה שעדיין חסר להם הניסיון באולפן ואולי הכסף למפיק רציני. התוצאה היא שהאלבום הזה לא עובד ברובו, זה מדרדר אותו לבינוניות כשגם סדר השירים, שמשום מה לא מצליח לזרום בצורה מוחלטת לא עוזר. לגבי הסאונד, אני אוהב הפקות מלוכלכות אבל זה פשוט כאוס אחד גדול, למרות שהלהקה הזאת בכיוון הנכון זה עדיין לא זה ואני מקווה שהאלבום הבא כבר יהיה יותר טוב.