Corege – Regret Your Sins

אגרסיבית וצעירה היא החבורה הנקראת Corege, ולהבדיל מהשם התמוה, חוץ מכמה רמיזות קטנות, Regret Your Sins רחוק מכל ז'אנר ה-"core" למיניו. נוסדה לפני קצת פחות מ-3 שנים ותוך כמה חודשים קנתה לעצמה כמה נסיונות מוצלחים על הבמה כלהקה שמופיעה היטב, הגיע מבחן האמת של Corege – לבדוק האם היא בשלה די והותר בהוצאה הראשונה כדי לשרוד את מבחן ההאזנה השוטף. בתוך בליל של ז'אנרים קיצוניים, Corege בהחלט יודעים מה הם רוצים לעשות. יש באלבום הזה המון ת'ראש מטאל (לא לחלוטין בטעם של פעם, אם כי מעריצי Slayer ו-Sepultura בתקופת הביניים יכולים למצוא פה כמה דברים שניתן להשען עליהם), מעט דת' מטאל בהרגשה, וביחד עם במה רציפה מוזיקלית של מטאל מודרני כדוגמת Lamb Of God בתור השפעה בולטת, מנסה Corege ליישר קו עם להקות אחיות מהמתחם בארץ, בדומה ל-Ferium או Capillaries.

השיר הפותח בדמו זה הוא "Antichrist" שמוכיח ראשית שחוזקה העיקרי של Corege אינו במלל ובפיוט, אם כי דבר זה בהחלט נסלח בז'אנר המטאל כיום (אופנה שבאמת לא ניתן להאשים את Corege הצעירים בה). תפקיד גיטרה מלודי ובוסרי במעט מוביל את השיר קדימה עם ואירציה ת'ראשית כריף ראשי. ירין יום-טוב, האחראי על הגיטרות, הוציא בדמו זה סאונד בשרי ופוגע, וגם חטיבת הקצב בידיהם הנאמנות של אורן בן שבת (בס) ואיתי גולדברג (תופים) נשמעת נהדר. בחזית עומד מאי כהן, נפיל בן 15 עם קול של רעידת אדמה, ושואג את דרכו הלאה. המילים – אשר דנות בכפייה הנוצרית של הדת, וטלטלות האדם בין דרך הטוב של גן עדן וישו לבין הדרך לשאול והבחירה המודעת ברוע – נשמעות קצת מטופשת מפיהם של ישראלים תיכוניסטים שלא דרכו בכנסייה בימיהם להוציא את טיולי הבר מצווה בחו"ל, אבל הפזמון אודות חוסר האמונה והעת לקרב, דבילי ככל שישמע, עובר נהדר מבעד לשכבות הקול של מאי – מצרחות גריינדקור גבוהות כמו ימיו של Randy Blythe עוד בתקופת Burn The Priest וכלה בנמוכים מרעידים כשל Chris Burns.

באמצע השיר נכנס ריף גרובי פשטני כאילו נשלף מארסנל החירום של Max Cavalera בשעותיו הקשות של Soulfly, וקצת קוטע את הרצף, כאילו הולחן והולחם לשיר בלי שום קשר. העריכה המוזיקלית עושה רע לזרימה של השיר, כאשר ריף הפתיחה מופיע בקפיצה לאחר מכן. גם במדד הסולואים עומד ירין על עמדת גיטריסט בינוני לכל היותר – אבל הוא קולע עם הרוח הנכונה בסולו מטאלי וצורמני כיאה לז'אנר. בדומה ל-"Antichrist" הבוסרי, גם נראה שלא כל החלקים ב-"Inferno" התבשלו היטב. השיר אמנם נפתח במכת דת' מטאל מהירה, והבית כל כולו עשוי על טהרת המסורת של הדת' מטאל אך הפזמון עצמו חורק בעבודת גיטרה שנשמעת כמעט מאולתרת, ועם תחביר מעיק במלל – להוציא את המשמעות המעט ילדותית. גם פה החוליה החזקה בלהקה הוא מאי הסולן, עם גיוון ווקאלי מרשים מאד לבחור בגילו, ונמוכים שבאמת נשאבו מתהום הנשייה. דווקא לקראת סופו של השיר, נראה שרוב הריפים עברו מחשבה נוספת, ולעומת השיר הקודם, שבו הריף המוביל היה ואריאציה מרגיזה לקטע ליד מיותר – השיר הזה מתאזן בקלות כשיר בשל הרבה יותר, שלא מתחכם ולא מחפש מזור במקומות ש-Corege לא בקיאים בהם, כמו סולואים למשל.

"Stronger Than Death" גם הוא משתולל, בתור השיר היותר ת'ראשי בדמו זה, הוא בהחלט קורץ מריפים של Sepultura ו-Venom, ומחזיק בליריקה היותר מוצלחת מכל חמשת השירים. גם פה הגרוב הרודף את הלהקה ומוציא אותה מעמדה נוחה בתחום המטאל המסורתי יותר מחזיר אותה למשבצת נדושה מעט, אבל להבדיל מב-"Antichrist", דווקא פה הגרוב יחסית תורם לשיר ומגיע לא באופן ערוך, אלא בטבעיות. עבודת הגיטרה המובילה בסולו עדיין רחוקה מלהיות משכנעת ומספקת – אך דווקא ישר אחריו מפתיעה מלודיה מוצלחת על הגיטרה שמשכיחה את הסולו הסתמי. אמנם השיר מרגיש כאילו הוא נמתח יותר מדי עם חזרה על הריף הגרובי שוב ושוב קצת ללא לאות, אבל השיר עדיין משאיר טעם נחמד בפה.

השיר "United Nation" נפתח בסולו תופים וריף פתיחה אכזרי שהופך לקטע ת'ראש מעולה, ובקלות נשמע בתור השיר הבוגר ביותר מבחינה מוזיקלית. לולא היו כל כך הרבה עצירות מיותרות באמצע השיר שקוטעות את הדינאמיקה בנגינה השיר הזה בקלות היה יכול להיות השיר הטוב ביותר של Corege נכון לעכשיו. הבעיה היא גם כש-Corege מנסים לעשות ת'ראש מטאל כמו של Sepultura בשיאה, זה עדיין יוצא להם קצת Lamb Of God ברגעיהם הת'ראשיים יותר, עם סאונד קצת יותר דחוס ושל פעם. גם פה מותחת Corege את השיר יותר מאורכו הרצוי, וכשנדמה לך שהוא נגמר והשיר הבא מתחיל, אתה מגלה כמאזין שפשוט הייתה עוד הפסקה, רק במקום של מחצית השנייה – ממש הודבק חלק נוסף לסופו של השיר כדי לחתום אותו, דבר אשר מפזר את המבנה שלו, בשבילי כמאזין, לכל הרוחות. אני שונא שלהקות כמו The Haunted ו-Lamb Of God עושות את זה, אני בהחלט לא מבסוט למצוא את זה בדמו ישראלי.

השיר האחרון בדמו, "The King Of Death Land", אכן כן, נשמע גם מבחינת מלל קצת דבילי כמו שמו – ובתור השיר היותר גרובי הזה, גם הכי פחות בולט מבחינה מוזיקלית. ריפים טיפ-טיפה מלודיים בפזמון, גרוב בתור בית ושירה גהנומית ששוב שמה את מאי בתור חוד החנית בלהקה. השיר מסתיים בפתאומיות (דווקא פה היה מתאים למשוך מעט את הריף הראשי למעט יותר, או לפחות להחליף בין סדר השירים בדמו) ומסכם בקצרה מוצר ראשוני וחמוד מלהקת דת' מטאל שצריכה לשבת ולהחליט אם היא רוצה – לאחר שתתבגר ותישאר איתנו (אמן) – אם היא רוצה ללכת לכיוון של ה-Old-school ולשמוע מעט Terrorizer ו-Brutal Truth או שהיא רוצה להתפתח לכיוון הגרובי יותר ולהתחיל לחלוש על The Red Chord ו-Origin. כנגנים הם נשמעים כמבטיחים, אבל אני די משוכנע שבעוד 3-4 שנים ש-Corege יהיו, בתקווה, בעיצומו של אלבום שני מלא – בוגרים בהרבה מבחינה מוזיקלית וגם קצת נפשית מהתקופה שבה עובד דמו זה – הם יסתכלו אחורה על הדמו הנ"ל ויחייכו. במידה ולא נזכה לשמוע עוד מ-Corege, כי מנהגן המעצבן של להקות מטאל צעירות הוא להתפרק אחרי הוצאת דמו או EP בודד, הוא שזוהי לא מורשת שלהקה רוצה לשמור בתור הדבר היחיד שנוצר מידיה – אם כי ממש אין צורך להתחרט עליו.