Cradle Of Filth – Darkly Darkly Venus Aversa

נורא קל לצחוק על Danni Filth. קודם כל – קוראים לו דני מזוהמי. ישר מחבורת הזבל. חוץ מזה, הוא בערך 1.3 מטר, ויש לו שיער שנראה כמו שיער ערווה אחרי חשמל סטטי. הוא גם מגלומן, יש מי שיגיד מגלומניאק. אבל אף אחד לא יכול לקחת ממנו את העובדה שהוא מנהיג את Cradle Of Filth כבר 20 שנה, מלהקת דת' בריטית אנונימית לחלוטין, ללהקת אקסטרים גות' מטאל/בלאק סימפוני שחתומה ב Roadrunner ומוכרת לא רע בכלל. אז נכון שבדרך הוא איבד את רוב חברי ההרכב ואז איבד אותם שוב, ושוב ונכון שאחרי הכישלון היחסי של אלבומם האחרון Cradle Of Filth הופנו בחביבות לדלת ע"י חברת Roadrunner, אבל מבחינתי הלייבל הנוכחי של הלהקה – Peaceville הבריטית הוותיקה, היא בית הרבה יותר נכון להרכב. Darkly, Darkly, Venus Aversa הוא בהחלט הוכחה לכך שהלהקה הזו קודם כל – יודעת לעשות מטאל קיצוני טוב, מעבר לכך, כנראה שאחרי שהוציאה את אלבומיה הראשונים בלייבלים בריטים למהדרין, החזרה ללייבל בריטי אגדי עשתה משהו טוב להרכב. זה לא שהם הפכו להיות Mayhem, או אפילו Endstill, אבל כהרכב שעושה בלאק סימפוני, מדובר אולי באלבום המורכב והמהיר ביותר של ההרכב מאז הימים היפים של Cruelty and The Beast. אפילו עטיפת האלבום היא קריצה רצינית לימים האלו, קשה לפספס את זה.

החל מהקטע הראשון – The Cult Of Venus Aversa הכיוון הכללי מובן – הפקה הדוקה ונקיה, ליווי של קלידים (מעשה ידי Ashley "Ellyllon" Jurgemeyer מלהקת Abigail Williams), השירה הצרחנית הסטנדרטית של Filth, מלווה בקטעי דיקלום ושירה נקיה נשית, ומהירות תופים מרשימה ביותר. השיר ארוך, אפילו ממושך, ומגוון ביותר, כמו שאמרתי – חזרה לימי המופת של שירים כמו Beauty Bought Thee Orchards מ Cruelty. השיר השני One Foul Step From The Abyss הוא פשוט תענוג למי שאוהב את Cradle מימי אלבומים מוקדמים כמו Dusk and Her Embrace, בלסט-ביטים כמעט בלתי פוסקים, מלווים בקלידים סימפונים עשירים שמחזקים את המוטיב הגותי במוזיקה. מורכבות של ריפים ורעיונות, ובהחלט אפשר לפסוק שמדובר באחד הרגעים הכי יפים של הלהקה הזו ב 10 השנים האחרונות. יש לי תחושה ש Cradle בעשור האחרון נופלת לבור שלפני זה דווקא היה נקודת הזכות שלה. הם לא ממש להקת בלאק, הם בהחלט לא להקת גות' מטאל, אבל Filth תמיד אהב לשחק לשני הז'אנרים, מצד אחד מהיר ותוקפני, מצד שני סימפוני וקצת פופי, בתקופות מסוימות הלהקה הייתה בשיאה דווקא בגלל שקלעה לכל הקהלים, יש מי שיגיד שהם התחנפו, אולי אפילו ליקקו. לא עוד.

Retreat Of The Sacred Heart הוא עוד רגע שכולו נוסטלגיה לימים יפים יותר של ההרכב, זה בהחלט קרוב יותר לבלאק סימפוני מכל מה שהלהקה עשתה בעבר הקרוב.
אני מניח שאם אתם קשוחים במיולד, יעני Black Metal Ist Kreig וכו', עדיין יהיה משהו נשי מיד בשבילכם בצרחות של המטונף, יכול להיות שליווי הקלידים יצרום לאוזניכם כמו מים קדושים על ישבנו הלוהט של השטן, אבל אני אודה בזה: I don't give a shit. מבחינתי זה מטאל קיצוני מהיר מצד אחד, מלודי מצד שני, עם לא מעט אווירה וטקסטים כתובים היטב, וככזה זה אחלה אלבום. ל Cradle תמיד היו סוג של "להיטים" הסינגלים שהפכו לוידיאו קליפים והיו קליטים יותר וקולעים לטעם נרחב יותר, זה של האלבום הזה הוא ככל הנראה The Persecution Song, מיד-טמפו פחות אכזרי, אווירה גותית מלודית יותר, מה שכן – לאחר מכן הלהקה חוזרת למסלול הברוטאליות הבלתי מתפשרת של שאר האלבום.

שורה תחתונה: אם אתם אוהבים Cradle, תלכו על זה, אחד האלבומים הטובים שלהם מזה הרבה זמן, לא אוהבים והגמד מעצבן אותכם? רדו מזה, זה לא בלאק מערות.