Cradle Of Filth – Nymphetamine

לכתוב סקירות על אלבומים רעים זה נחמד, לפעמים. לכתוב סקירות על אלבומים רעים של להקה שאתה אוהב זה הרבה פחות נחמד. והנה, אני במצב בעייתי, שכן אני מעריץ לא קטן של קריידל, להקה שהולכת נגדי ומתעקשת להוכיח כל פעם מחדש שהיא לא מסוגלת להוציא שני אלבומים טובים ברצף. חבל, כי אחרי Damnation and a Day הנהדר מהשנה שעברה כבר חשבתי שקריידל השתקמו סוף סוף מהנפילה הנוראית של Midian או Bitter Suites to Succubi. לצערי, כל זכר לרוח המיוחדת והמרעננת של Damnation נמחק מיידית עם ההקשבה ל-Nymphetamine, אלבום שהוא ברגעיו הטובים ניסיון פתטי לחזור על נוסחאות מוצלחות מהעבר, וברגעיו הרעים ערימה מגוחכת של קקי מלודי חסר השראה.

גם אם הייתי מנסה, אני בספק אם היתי יכול לתמצת בסקירה אחת את כל מה שרע באלבום הזה. זה מתחיל בצליל מונוטוני ויבש, ממשיך ביותר מדי מלודיות פסנתר סרוחות, דרך הופעת אורח מזעזעת של ליב קריסטין מ-Theatre of Tragedy, ומסתיים בתחושה הכללית שקריידל מעולם לא ניסתה חזק יותר למסחר את עצמה. בשביל להקה כמו קריידל, זה שיא לא קטן. לכאורה, הגיוון הרב בדיסק הזה (בין שירי קקי מלודי – כן, אני אשתמש במונח הזה עוד הרבה – לשירים יותר קופצניים ומהירים ועוד שירים עם כל מיני השפעות שונות ומשונות מעולם המטאל) אמור להעיד על יצירתיות והתנסות מוזיקלית. לדעתי, הוא מעיד על משהו אחר לגמרי, והוא הרצון של קריידל להתחבב על כל קהל יעד שאפשר לגרום לו לקנות אלבום מטאל בימינו.

שירים כמו Gilded Cunt (שרובכם בטח כבר שמעתם, כיוון שהוא מתרוצץ באינטרנט כבר לפחות חודש) או Mother of Abominations פונים לכאורה אל המעריץ של קריידל הישנים והאגרסיביים, אך אותו המעריץ צריך להיות פתי במיוחד על מנת לא להבין שמוכרים לו גרסה נחותה ומשעממת של ימיהם המבריקים באמת של קריידל, ושאין טעם להקשיב לשיעמום כזה כשאפשר במקום זה לשמוע את Cruelty and The Beast. לעומת זאת, שירים כמו Nymphetamine Overdose המזעזע, שהוא גם הסינגל מהאלבום הזה ועליו ארחיב במהרה, נשמעים כאילו קריידל מנסה לשווק את עצמה לשוק המטאל האירופאי הפופי והמגעיל, שכן זה נשמע יותר כאילו קריידל מבצעת חומר של Nightwish או איזו להקת קקי מלודי אחרת, מאשר חומר של קריידל.

Nympheptamine Overdose, מעבר להיותו ניסיון מגעיל בהתחנחנות לשוק המטאל המיינסטרימי באירופה, הוא גם השיר הכי רע באלבום, ודוגמה מצוינת לרוב מה שלא בסדר באלבום הזה. הופעת האורח בשיר הזה של הבלונדה המעפנה ההיא מתיאטרון הטרגדיה היא אולי הדבר הכי גרוע שקריידל אי פעם עשו למוזיקה שלהם. אל תטעו, לא מדובר כאן בשירת אופרה, שהיא משהו לגיטימי ביותר שקריידל מוסיפה למוזיקה שלה כבר שנים רבות. מדובר כאן בשירה פופית ורכרוכית, שהשילוב בינה לבין הגראולים של דני פילת' לא נשמע אפילו כמו מטאל גותי סוג ז'. אם יש משהו שהשיר הזה מזכיר לי, זה בעיקר את הדואט עתיק היומין של ניק קייב וקיילי מינו, הלא הוא Where The Wild Roses Grow. נשמע דבילי ולא קשור, נכון? הרי מה הקשר בין קריידל לבין בלדות פופ מתחילת שנות התשעים? ובכן, תאמינו לי שהקשר הזה קיים, ועדיף שתשמעו על זה ממני מאשר שתגלו בעצמכם. זוהי רק דוגמה אחת לכמה שאופיו המלודי עד כדי חלחלה של האלבום הזה משאיר טעם רע אצל המאזין. דוגמא אחרת יכולה להיות העובדה שמעטים כאן הם השירים שלא פותחים באיזושהי מלודיית פסנתר שחוקה ומשעממת, בדיוק מהסוג שיגרום לכם לחשוב "אה, יופי, קריידל שוב פעם באחת מהתקפות החרא הרכרוכי שלהם. הם לא כתבו כבר את השיר הזה פעם?".

אני לא יודע מה עובר על קריידל. הלהקה כבר הוציאה אלבומים רעים בעבר, אבל האמת היא שמה שהולך פה הוא מוגזם, כי לרמות מזעזעות כאלה של חוסר השראה הלהקה הזו עוד לא הגיעה. אולי זה נובע מהמעבר ל-Roadrunner, לייבל שידוע בימים אלו בחיבתו לצליל מסחרי יותר, או אולי זה פשוט שאחרי האלבום הקודם שהיה כל כך טוב אבל משום מה לא בדיוק הכה גלים בסצינת המטאל העולמי, קריידל מנסה למשוך כמה שיותר מעריצים כמה שיותר מהר (הרי בקושי עברה שנה מאז האלבום הקודם). אני לא יודע מה ההסבר, וזה לא משנה, כי אין תירוץ לאלבום כל כך מחורבן מלהקה שמסוגלת לכל כך הרבה. לא אכחיש שפה ושם יש נקודות נחמדות באלבום הזה, אבל אני מסרב להרחיב עליהן, הן כי הן לא מפצות אפילו במעט על הסירחון הכללי שלו והן כי כל נקודה טובה באיזשהו שיר נהרסת מיד על ידי אלמנט קריידלוני מפגר זה או אחר. איכס, אני מתבעס רק מלחשוב על זה.

למען האמת, על האלבום בפני עצמו כנראה הייתי יכול להמליץ להרבה אנשים. הרי, כאמור, לא חסר ביקוש לסוג המטאל הזה בשוק, ואני בטוח שרבים ממעריצי המטאל החדשים והלא בקיאים במיוחד יוכלו להתחבר אל הקיטש הנורא הנוטף מכל פינה באלבום הזה, אבל בסופו של דבר אסור לתת לאלבום הזה להטעות אתכם: מדובר כאן בערימה שחוקה של קקי מלודי עבש ורכרוכי, שלהקה מוכשרת כמו קריידל צריכה להתבייש בעצמה על שהוציאה משהו שנשמע ככה. אפילו אני כבר מעדיף שמי שבאמת אוהב את סוג המטאל הזה ילך וימצא אותו אצל אלף להקות פיניות שמבצעות אותו כבר שנים מאשר שיקנה את האלבום הזה ויתמוך בכך שקריידל משפילה את עצמה בכזו… ערימה של קקי מלודי!

ישנן דרכים טובות יותר להעביר את הזמן שלכם. קחו את בן/בת זוגכם לסרט. פנקו את עצמכם בארוחה טובה. קנו את האלבום החדש של הפרודיג'י. קנו קצת פורנו טוב. תתרמו למשפחות במצוקה. קנו ספר. קנו כמה חפיסות סיגריות. קנו חתול. תרדו לסמים קשים ותוציאו את הכל על המנה הבאה. לא משנה מה תבחרו, זה יהיה יותר טוב מלבזבז את זמנכם על האלבום הזה. תודה.