Crashdiet – Generation Wild

אפשר להגיד בשקט שחבורת השבדים הצעירה הזו חיה בסרט. הם עושים אחלה מוזיקה, אבל חיים בסרט. הסרט שלהם מתרחש בסנסט סטריפ שבלוס אנג'לס בשנות השמונים, כמות הספרי לשיער שהם והחברות שלהם עושות בו שימוש יכולה להפריח אלף בלונים פורחים, ואת האיפור שהם שמים גם זונת קראק תסרב לעטות כי זה "יגרום לה להראות זולה". הם יוצאים מה"ויסקי א גו גו" כשהאפים השבדים שלהם לבנים אפילו יותר מתמיד, כתוצאה מהאבקה שלפני כמה שניות הסניפו בשרותים תוך כדי שמעריצה אנונימית מגלה שלמרות החזות המינית הלא מוגדרת – ללא ספק יש לה עם מה לשחק.

אלו Crashdiet, הרכב הגלאם המטאל השבדי המצליח ביותר ככל הנראה כיום, להקה ששותה Motley Crue לארוחת בוקר ומחרבנת Poison לבראנץ'. הם חיים את שנות השמונים עד לפרט האחרון, למרות שאפשר בשקט לומר שיחסית לכישורי הנגינה המוטלים בספק של חלק ניכר מלהקות הגלאם האמריקאיות של שנות השמונים, Crash מגבים את הפוזה עם יכולת נגינה מרשימה, איכות כתיבת המנונים, וסאונד מוצק לא פחות מהשיער מרקיע השחקים של חברי הלהקה. זה אלבומה השני של הלהקה מאז מותו של הסולן Dave Leppard (שם בדוי?), ואחד מאז החלפת הסולן שוב בזה הנוכחי – Simon Cruz (שם בדוי?), ולמרות שאין לו את הייחוד והסליז הצבעוני שהיה ל Leppard הוא ללא ספק סולן מוכשר, ששוב – מוכשר יותר מהרבה מהצווחנים האותנטים של הז'אנר בשנות השמונים שנכנסו לתחום רק כדי לז**ן בחורות או להראות כמוהן בלי שיחשדו בנטיות.

"Armageddon" הפותח נותן את הטון, סליז גיטרות מופק ומנוגן לעילא, מקצב ביניים בסיסי וטוב שמזכיר קצת את ימי Dr. Feelgood העליזים, מינוס הליטוש הגרנדיוזי של מר Bob Rock, הכול קליט, מיידי וטוב לאוזן, מהסוג שעושה לך חשק לפתוח איזו בירה, לשתות כמה לגימות – ולזרוק אותה על הראש של הטמבל הראשון שעובר מולך, ואז לז**ן את חברה שלו, עדיף כשאתה מאופר בכבדות. "Generation Wild", שיר הנושא, הוא קלאסיקת סליז מיידית, גיטרות חורשות, פזמון המנוני, כל מה שצריך לשיר הארד רוק מנצח, והוכחה די ברורה לעליונות של הלהקה בז'אנר הזה. לעומת חצי מיליון הרכבי סליז וגלאם אמריקאים ושבדים שעדיין לא נולדו כשגדולי ההרכבים האמריקאים ניסו בפעם הראשונה ליפסטיק, Crashdiet מגיחים כמנצחים, גם אם הטקסטים שלהם עלולים לגרום למפגר שקורא אותם להרגיש לשניה כמו סטיבן הוקינג.

אני חייב להודות שבלדות לא אהבתי מעולם גם בלהקות הגלאם שהפכו אותן לשירי ההיכר שלהן, כמו "Don't Know What You Got" של Cinderella או "Home Sweet Home" של Motley Crue, ולכן גם "Save Her", הבלדה המתבכיינת שמשתמשת בשורות נצחיות כגון: "I can’t change her, cuz she’s too far gone, and my heart breaks cuz I couldn’t reach her." אכן, מילים קשות שגורמות לליבי הקר כקרח לקוות שאוזני יאבדו את יכולת השמיעה. מה שכן, כשלהיט הארד רוקי כמו "Chemical" מגיע קצת אחרי, הכול נסלח, בסופו של דבר היחס בין שירי גלאם בועטים וכבדים לבלדות של כאלו שספרי לשיער חדר להם לעיניים הוא לטובת אלו הבועטים ולא הנבעטים. בקיצור, תשיגו לכם וויסקי יקר ובחורה זולה (או להיפך, כל אחד וסדרי העדיפויות שלו), תושיטו יד בטוחה במיניות לליפסטיק הזמין לכם, ותהנו מפיסה איכותית של גלאם כמו שכבר כמעט ולא עושים.