Crowpath – Son Of Sulphur

זה אלבום שללא ספק מיועד לגרעין הקשה של אלו שאוהבים את המטאל שלהם מסובך, מורכב, מתוחכם, ואם אפשר – בתוספת השפעות של הארדקור, בקיצור, כל אנשי The Dillinger Escape Plan ו-The Red Chord, וגם אלו שאוהבים Meshuggah, מבחינת טירוף מוזיקלי – Crowpath ראויים להיכנס ישר למחלקה הסגורה. הלהקה השבדית, שזה אלבומה השני, הגיעה הפעם לחברת Earache הבריטית, שבהחלט מטפחת לאחרונה מספר רב של להקות דת' טכניות וכאלו שנוגעות או נכנסות למטאלקור. בכל מקרה, זו אחת הדוגמאות היותר מורכבות ויותר פסיכוטיות של מטאל שתשמעו בזמן הקרוב.

האלבום הנוכחי לוקח את מה שהם עשו באלבום הראשון Red On Chrome, וחוזר עליו באופן מלוטש יותר, עם סאונד משופר. משהו אחד שלא השתנה והוא בעצם המרכיב העיקרי בלהקה, הוא יכולת הנגינה שלה, מתופף ההרכב יכול לתופף מעגלים מסביב לרוב המתופפים ששמעתי, הוא משלב מעברי ג'אז ומקצבים שבורים שיותירו את כל אלו שמצפים להגיון מוזיקלי ברור פעורי פה. גם עבודת הגיטרות של פאטריק לנד היא משהו שלא יצא לי יותר מידי לשמוע, ריפים דיסוננטים מלווים בשבירות בלתי פוסקות, פידבקים מתוכננים היטב משולבים בקטעים דמויי Meshuggah, שום דבר באלבום הזה לא נותן הנחה למאזין.

השירה היא גראול מלווה בצרחות קור, יותר קרוב לדת' מטאל מאשר לקור ממוצע, גם השירה עצמה חסרת מבנה סדיר והיא מזכירה מאד את זו של Dillinger, מלבד היותה נמוכה ויותר "מסורתית" וקרובה לדת'. הטקסטים די חסרי חשיבות, העיקר שלסולן יהיה על מה לצרוח, והוא בהחלט נשמע כאילו הוא כועס על משהו, הוא צורח, יורק, גוער וזועם כמו מטורף אמיתי, עד כמה תיהנו מזה תלוי ביכולת שלכם לאהוב את להקות הג'אז-קור-גריינד האלו. אגב, מעריצי Cephalic Carnage בהחלט ירצו את האלבום, מצאתי בו כמה עשרות נקודות דמיון למה ש-Cephalic עושים, ומספר אנשים כבר הציעו לתת ל-Crowpath לעשות את האלבום הבא שלהם במקומם. האמת? אני לא בטוח שאני רוצה שניים כאלו.

בואו נאמר את הדברים בצורה ברורה, אין מה להתייחס פה לשירים בנפרד, באותה מידה הלהקה הייתה יכולה להוציא אלבום שבנוי על טראק אחד בלבד, יש פה חלופת ריפים שלא נגמרת ולא עוצרת לשנייה, מקצבי תופים בלתי סדירים שנשמעים יותר כמו איזה ג'אם סשן של Free Jazz, ומספיק דיסוננט כדי לגרום לכם להכניס את הראש לאסלה לכמה דקות רק כדי שהכאב ראש יפסיק. כמו שאמרתי – זה לאלו שרוצים את הדבר הכי קשה, הפחות קליט והיותר מורכב שניתן לעלות על הדעת. אם Dillinger הם כוס התה שלכם, אז Crowpath הם ארל גרי איכותי, אבל לכל מי שרוצה לשמוע "מוזיקה" כפי שהיא נתפסת אצל מרבית בני האדם – עדיף לו שיתרחק מהאלבום הזה כמו שמן מקרמבו.