Cruachan – The Morrigan's Call
- Shelob
- The Brown Bull Of Cooley
- Coffin Ships
- The Great Hunger
- The Old Woman In The Woods
- Ungoliant
- The Morrigan's Call
- Teir Abhail Ru
- Wolfe Tone
- The Very Wild Rover
- CuChulainn
- Diarmuid And Grainne
מטאל קלטי הוא לא דבר נפוץ במיוחד, יש לא מעט להקות שעושות מטאל משולב עם פולק סקנדינבי, החל מ-Amorphis שהתחילו את השיגעון, ועד מבחר להקות של חברת התקליטים Napalm, אבל מטאל קלטי קיים רק במספר קטן מאד של דוגמאות. את הכבוד לפותחי הסגנון ניתן לתת ל-Skyclad, אותה להקה בריטית מיתולוגית שבה שר מרטין ולקייר, איש להקת Sabbat, ששילבה ת'ראש עם מוזיקה קלטית מסורתית ויצרה כמה מהאלבומים הטובים ביותר במה שניתן להגדיר כפולק מטאל. הלהקה בסופו של דבר זרקה את ולקייר משורותיה, הוציאה עוד אלבום אחד שבו שר מפיק ההרכב ופחות או יותר דעכה את דרכה אל ספרי ההיסטוריה, וולקיר עצמו התחבר ל-Sabbat המאוחדת, אבל זה כבר סיפור אחר.
לעומת זאת Cruachan הם הדבר העכשווי, הלהקה האירית הזאת משלבת מטאל אמיתי עם מוזיקה אירית אמיתית, הם עושים זאת מאז 1992, ואת אלבומם הראשון, Tuatha Na Gael, הם הוציאו ב-95'. הבעיה הראשונית של הלהקה הייתה שהידע שלהם במוזיקה אירית ובכלי נגינה אירים אותנטיים הייתה גדולה בהרבה מהידע שלהם בסאונד, והאלבום נשמע כאילו חבורת דרואידים קדומים הקליטה אותו תוך שימוש בשורשי עצים, חלקי פנים של חיות, וצבעי מלחמה. מאז הם עברו כברת דרך, השתפרו מאלבום לאלבום, עד שאלבומם הקודם, Pagan, כבר נשמע הגון למדי.
הלהקה צירפה לשורתיה בשלב מסויים סולנית בשם קארן גיליגן, וזו הצטרפה לקית' פיי, הסולן הגברי שבעיקר עושה צרחות בלאק מטאל מוזרות וקצת שירה נקייה. מלבדה שאר חברי ההרכב גם מנגנים על כל מיני כלים מוזרים, כמו בוזוקי, מנדולינה, באנג'ו, משהו שנקרא בודראן, אלדוטרוב, מאנדוצ'לו, ועוד כהנה וכהנה מילים דמיוניות. את האלבום The Morrigan's Call, ולמי שתהה, המוריגאן היא סוג של שדה במיתולוגיה האירית, הלהקה הקליטה במקור עבור חברת התקליטים Black Lotus, שקרסה ונעלמה לפני שהאלבום ראה אור יום, למזלם של חברי הלהקה, AFM הגרמנית הרימה את הכפפה והוציאה את האלבום.
הדבר הראשון שאפשר לומר על האלבום שהוא המופק ביותר שהוציאה הלהקה, סאונד ברור וחד, גם הכלים הקלטים השונים וגם המטאלים נשמעים טוב, לגבי המוזיקה עצמה? זה כבר משהו שאני הרבה פחות סגור לגביו. אין ספק שהלהקה לוקחת ברצינות את המוטיב האירי במוזיקה שלה, המוזיקה האירית המסורתית היא לא רק ליווי למטאל, היא מובילה והמטאל מהווה יותר רקע כבד. חלק מהזמן זה עובד, בשיר "The Brown Bull Of Cooley" זה בהחלט מתפקד, שירה צרחנית של הסולן, שירה נשית, הכול משולב בצורה יחודית, כבדה, אבל כזאת שעובדת.
דברים קצת פחות מוצלחים הם כשמוטיב האירי המאושר מנסה לשבת ביחד עם מטאל, שיר כמו "Shelob" עלול להישמע כמו בדיחה במצבים מסוימים, גראולים מטאלים וגיטרות, ופתאום הכינור והשירה הנשית נשמעים כמו להקת פאבים שיכורה ועליזה, זה לא ממש משתלב. יש שירים כבדים, אפים ודי דכאוניים, כמו "The Great Hunger", המדבר על רעב תפוחי האדמה, כאשר פשטה מחלה בקרב תפוחי האדמה שהרכיבו את מרבית מזונם של האירים, ואלפים מתו ברעב. את השיר שרה הסולנית בעיקר, מנקודת מבטה של אם שבתה מתה כתוצאה מהרעב, כאן שילוב המוזיקה האירית נשמע מתאים ואמיתי.
אם אסכם, מדובר בהחלט באלבום מטאל קלטי אמיתי, כזה שכמוהו אין יותר מידי, אבל אין מקום להשוות את זה לענקים כמו Skyclad. המטאל בהחלט לא משתווה ברמתו למוטיבים הפולקים של הלהקה, זה עובד חלקית, ולו בגלל השילוב של המוזיקה האירית, אבל כאלבום מטאל יש לחבר'ה האלה עוד לאן להתפתח.