Crushing Blow – Cease Fire

בסקירה הקודמת על להקת Grand Magus ראינו דוגמה לאלבום שהצליח לבלוט בז'אנר די פשוט שקל מאוד ליפול בו לתהומות השעמום. הם לקחו את כל מה שטוב בז'אנר ודחפו אותו לאלבום אחד בלי נסיון לשפר את מה שלא טעון שיפור או לתקן את מה שלא שבור, והם עשו את זה כמו שצריך. היום אני הולכת להציג לכם את האנטיתזה המושלמת: להקה שהצליחה לקחת את אותו הז'אנר, הבי מטאל קלאסי, ולפקשש אותו לחלוטין. למה? כי הם הצליחו לפול על כל קלישאה אפשרית ולהבליט כל פגם שאי פעם היה בו. נתחיל מכך שיש להם סולנית. אין לי בעיה עם סולניות אם הן מצליחות לתת את העבודה, רק שבהרבה מאוד מקרים הן נשארות בגדר פרצוף יפה. Doro, Lita Ford, אלה שמות של נשים שהצליחו להביא את עצמן באמת למוזיקה הזאת, רוקריות בנשמה ובקול. בעולם המטאל שרובו נשלט על ידי גברים, סולנית זה דבר מסוכן. קשה מבחינה ווקאלית להתחרות בקול הגברי העמוק והמחוספס בצורה טבעית, אלא אם כן את סולנית גותית אופראית ואז שיחקת אותה, אבל סולנית מטאליסטית אמיתית עם קול "רע" ומגניב – שווה זהב ומהווה גימיק רציני. אלה שעשו את זה – עשו את זה בגדול, ולא סתם. במקרה עסקינן, אם מתאמצים אפשר לשמוע השתדלות מצד הסולנית הנוכחית, רק שזו השתדלות רפה וחסרת חן. היא לא מספקת את הסחורה, וגם אם יוצא לה קול מחוספס בטעות אז הוא מתרכז בשני אקורדים וחצי של מנעד משעמם. עוד היה אפשר לעבוד על זה כי יש פוטנציאל, אבל אז אנחנו נחשפים לקול הרגיל שלה, שאפשר לשמוע בבירור בשיר "CeaseFire" למשל, והוא נשמע פשוט רע, חסר גוון בצורות מכאיבות פשוט. אבל למי אכפת? הרי היא בלונדה שלבושה בבגדי עור, לא? אז זהו שלא.

נמשיך – המוזיקה סך הכל בסדר. דיסטורשן, תופים, בלגן, הדברים הרגילים, אבל כשאין זמר ראוי המוזיקה צריכה להיות אאוטסטנדינג בשביל לחפות על זה. אין מה לעשות, זמר הוא פרונטמן ופרצופה של הלהקה, הוא יכול להפוך שירים צולעים למאסטרפיס בזכות ליין מרגש וטוב, גם אם השיר בנוי על ארבעה אקורדים לעוסים. דווקא בהבי מטאל שנוטה לרפטטיביות וחזרה על ריפים ידועים מראש, לסולנים יש משמעות חשובה ביותר, תראו את הזמרים הגדולים בז'אנר ותבינו למה. כל אחד מהם החזיק ביכולות לא מבוטלות ולא רק ידע לצעוק קצת. בגלל שזה לא קיים פה, הייתי לפחות מצפה לריפים סופר מגניבים או לסולואים סוחפים. נאדה. מבחינה מוזיקלית הלחנים אכילים אך לא טעימים. פרווה כזה, לא עומדים בזכות עצמם. אם לפחות הזמרת לא יודעת מה היא עושה, לפחות שהנגנים יתנו ביצועים שמעיפים אותך לתקרה (תראו את Dream Theater, זה עבד להם יופי כבר שנים).

מבחינת מבנה ובניית שירים – הכל נשמע לי אותו דבר. אחרי שיר וחצי כבר לא בא לי לשמוע יותר כי אני לא מצליחה להבין מה הם רוצים ממני. שום דבר לא עובר אליי, כאילו הם מנגנים לעצמם, אין שום רגש שמועבר אליי כמאזינה, אפילו שכנוע עצמי אני לא שומעת כאן ולמה שאשתכנע להקשיב למה שיש להם להגיד אם כך? זה לדעתי הדבר החשוב ביותר במוזיקה, כי מוזיקה שלא מעבירה לנו כלום סתם מבזבזת את רוחב הפס והקשב המוגבלים שלנו ממילא. והיות שסבלנות היא ממני והלאה, אני גם לא אנסה לחפש בכוח מסר או אמוציה נסתרת בליריקה למשל אם אין שום דבר שגורם לי בכלל לרצות לחפש, איזה ניצוץ שידליק אותי ב"הופה-יש-כאן-משהו".

והנקודה האחרונה והצורמת ביותר – הקלישאתיות. נדמה שכל מה שעשו בהבי מטאל אי פעם – נכנס כאן לאלבום, בלי מחשבה יתרה. וזה כולל אינטרו דרמטי באורך דקה, ריף מרכזי שיותר מדי מזכיר את "Painkiller" בשיר "Dreams", וגם בלדות יעני-מרגשות וחסרות טעם כמו אגס ביום חם, כגון "Shadow" שמגיע מוקדם מדי באלבום או "CeaseFire". אם הלהקה היתה מאופסת על עצמה, הרי שלדחוף איזו בלדה-שתיים זה לא רעיון רע כל כך, אבל במצב הדברים הנוכחי של זמרת ששרה לעצמה שניים וחצי תווים בטון מונטוני, זה פשוט פתטי. דווקא בבלדה שקטה הזמר צריך לבלוט ולרגש, ודווקא כשהיא שרה בקול הרגיל שלה בלי נסיונות חספוס, היא סתם נשמעת כאילו היא מקריאה לי מילים חסרות פשר מדף (וכן, גם הן קלישאתיות שבא למות). גם להדרדר לכל קלישאות הז'אנר וגם לבצע אותן רע? ויותר מזה – ללהקה כבר יצא אלבום בכורה, ב-2003. שבע שנים לקח לכם להוציא אלבום שני וזה מה שהצלחתם לעשות? (ותכל'ס גם ההפקה די צולעת אם אתם מתעקשים).

בגדול יש כמה קטעים לא רעים, דוגמת הפזמון של "Redemption" או הקצביות של "Rise Your Soul", וכשהם מפגיזים עם הדאבל בס זה נחמד, יש גם פוטנציאל לקול המטאלי יותר של הזמרת עם קצת רצון ועבודה, אבל אולי בשנות השבעים-שמונים, כשהז'אנר היה בחיתוליו, Crushing Bones היתה עשויה לעניין מישהו. כיום, במיוחד בז'אנר כזה, צריך להיות ממש טוב כדי להצליח לבלוט מבין שלל הלהקות, ובייחוד הותיקות יותר. אם עושים את זה בחוכמה זו לא כזאת בעיה, בסך הכל רוב המטאליסטים ישמחו לדפוק את הראש לצלילי הבי מטאל ישן וטוב, גם אם הוא מבוצע על ידי להקה חדשה ולא מוכרת. זה לא כזה קשה אם יש לך את המתכון הנכון והמנצח תמיד, כזה ש- Grand Magus השתמשו בו. אבל לא פרונטמן, לא חדשנות, לא משיכה, לא עניין, לא ליריקה ולא מסר. לזכותם ייאמר שלנגן הם יודעים, אבל דחיל, הלהקה הזאת הביאה לי את הקריזה. הם לא מה שהם מתיימרים להיות, עם כל העור והניטים והפוזה, אז למה שאעדיף את Crushing Bone הצרפתית והאנונימית כששורה אחת מהפה האלוהי של David Coverdale (או לחלופין מהפה המלוכלך של Blackie Lawless) עדיין גורמת לי לגלי חום לא מובנים ולצעקות "הב מיי בייבי" מיוחמות?