Cryptopsy – Once Was Not

Cryptopsy הם מלכי הדת' הברוטאלי/טכני. הלהקה הקנדית הוציאה כבר חמישה אלבומים מאז אלבום הבכורה Blasphemy Made Flesh ב-94', ואלבומם החדש, השישי במספר, הוא בהחלט אחד מהאלבומים שציפו להם בז'אנר, ואפשר בהחלט להבין למה. ללהקה חוזר הסולן המקורי, Lord Worm, ששר באלבום בעיקר באנגלית, אבל גם בגרמנית, לטינית וצרפתית. האלבום מתרכז במלחמה במהלך ההיסטוריה, וכמות מחשבה לא קטנה הושקעה בליריקה שלו, אחת הטובות שקיימות בז'אנר.

אבל העיקר בלהקה, ומה שמעניין את רוב אוהביה, הוא רמת הנגינה הטכנית המדהימה של חבריה, והמורכבות האגרסיבית הבלתי תאומן שלה. היא אחת הלהקות שלוקחות את ז'אנר הדת' מטאל לכיוונים הקיצונים ביותר שלו, עם מגוון ריפים ומקצבים שיותר אופייני ל-Free Jazz ופחות לכל סגנון ברוטאלי יותר.

מה שכן, ללהקה יש בעיה, בעיה בשם Flo Mounier, המתופף. הבעיה היא שהבן אדם הוא מכונת תופים ברמות כל כך גבוהות, שלא משנה כמה טוב ינגנו הגיטריסט והבסיסט, והסולן יצרח את נשמתו בעשרות סוגי גראולים שונים, מעל הכול ניצב התיפוף הבלתי נתפש של Mournier, הבן אדם מכפיל, משלש, ואז מגביר את הקצב, עבודת הדאבל בס שלו, טובה ככל שתהיה, לא מצליחה להדביק את המהירות שלו על הסנר. אני רציני, מתופף עלול להישלח לאשפוז קבע אחרי ההאזנה למה שהוא עושה שם, אני לא יודע מה מאכילים מתופפים קנדים בקיובק, אבל עם אנשים כמוהו ו-Yanik Bercier מ-Quo Vadis, ברור שיש איזה תבשיל מיוחד שכדאי להם לייצא.

האלבום נפתח עם קטע גיטרה קלאסי מלא אווירה, ואחרי דקה וחצי מזנק לדת' המטורף של "In The Kingdom Where Everything Dies, The Sky Is Mortal", הלהקה נעה בין ריף מוזר אחד לאחר, שוברת ימינה ושמאלה כמו נהג שקיבל אינפוזיית וודקה. יש כאן איזה טאצ' של סימפול, דבר שחוזר מיידי פעם באלבום, משהו שמוסיף עוד בשר עם הרבה שומן, אה… ויש גם קטע תזמורתי! "Lord Worm" נע בין לחישות לגרגור עמוק, וכשהשיר מסתיים, בערך 6 דקות אחרי זה, אתה מוצא עצמך מביט במערכת ושואל "מה הרגע קרה פה??", אם תצליח לזכור את כל מה שהם עשו במהלך השיר, אתה צריך לתכנן מעבורות חלל.

"Carrioshine" מתחיל יותר אגרסיבי, עם Blast beat מהגיהינום, מה שיותר מפתיע מהמהירות שלו היא העובדה ששומעים כל מכת סנר, השירה הופכת לגרגור ארוך ומתמשך, כמו אלו ש-Chris Barnes היה ידוע בהם ב-Cannibal Corpse, מאלו שהוא מגרגר מי מלח איזה דקה, וכשהוא מתחיל לשיר ברור אתה מבין שהוא כרגע סיים לשיר איזה שני בתים של טקסט. בכל מקרה, השירה לא ננעלת על משהו אחד, היא נעה בין גראול עבה ביותר לצרחות, לחישות, חוץ מחיקויי חתולים יש כאן הכול. וזה ממשיך, "Adeste Infidelis" עוסק במלחמות הצלב, ושוב הלהקה משלבת את הדת' מטאל המבריק שלה עם ריפים שנשמעים יותר כמו אלתורים של ג'אז, תחת מעטה דיסטורשן כבד, קשה לי לומר ששמעתי יותר מידי דברים ברמה הטכנית הזאת לפני כן.

אין ספק שחברת התקליטים של הלהקה, Century Media, מזהים את הגדולה של הלהקה. העובדה שהאלבום עבר מיקס באולפני Sterling Sound בניו-יורק, אחד האולפנים הידועים בעולם המוזיקה, מעיד כי לא מעט כסף נשפך עליו, וניתן להרגיש את זה גם בהשקעה בחוברת של הדיסק, הכול מקרין ברוטאליות, תחכום, ובעיקר… המון מחשבה והשקעה. מומלץ.