Cult Of Luna & Julie Christmas – Mariner

לרוב אני לא אוהב לכתוב על אלבומים שיצאו לפני יותר מחצי שנה אלא אם כן אני מתייחס לאלבומים קלאסיים, אבל לא זכיתי לכתוב לכם על Vektor באריכות, אז תאלצו לקבל אותי חופר לכם יומיים על Cult Of Luna. הרכב ה-Post-Metal הזה עלה שלב לכיוון מפתיע כאשר הביא עימו את זמרת האינדי הספק מתוקה ספק צווחנית Julie Christmas ונתן לה לנהוג לאורך כל האלבום. הלהקה השבדית והזמרת מברוקלין קיבלו וייב שונה, לא הייתי רוצה לקפוץ ולפאר כמיוחד, אבל בהחלט נסיקה חדה לכיוון כלשהו.

האלבום כולו הוקלט בשני אולפנים שונים, משני קצותיו של האוקיאנוס האטלנטי, מבלי שהלהקה והזמרת בכלל נפגשו. זה ניחא שמדובר בשיתוף פעולה ארעי כמו שיר אורח או השתתפות חלקית – אבל כשהלהקה נותנת ל-Julie את המושכות לכתוב, להלחין ולהכין את האלבום שלהם מבחינת השירה, זה קצת מופרע. לא הייתי, שוב, קופץ לומר שחדשני, אבל עדיין מפתיע. הסיבה היא שההרכב Cult Of Luna, שכבר עשה לעצמו וואחד שם בקהילת המטאל העולמית, לא קם ככה. לא עבד ככה עד עכשיו. הלהקה הייתה מלחינה, מבצעת וכותבת לבד. לא מפקירה את המוסיקה ואת הלחן או את המילים בידיים של מישהו אחר, ואם כן – מי משליך את האחריות של האלבום שלו מרחק של חצי פלנטה הלאה?

אבל אולי כדי ליצור משהו באמת מומונטאלי היה צריך לשחרר ולתת לגורל להוביל. הגורל הזה במקרה חיבר את Julie Christmas, שמעולם לא באמת נגעה בתחום המטאל אם כי תמיד אהבה חלקים אמיצים ממנו, ואת Cult Of Luna שמיהרו לבקר מחוץ לגבולות המטאל בהזדמנויות חוזרות ונשנות – וביחד הם יצרו את Mariner. זה סוג של קטע כזה, עבור Cult Of Luna, לכתוב קונספט מאד ארעי, מאד מוגדר, ולפתח אותו מבעד לחור מנעול בלבד של מוסיקה. זה היה עם שני חלקי Vertikal שלקחו את המוסיקה לחקור את נושא האורבניות והמודרניזם – וכעת הגיעה השעה להרחיק אל הכוכבים, שהקונספט הוא בגדול "כל מה שבחלל".

טוב, זה קצת עושה להם אבל. הקונספט של Mariner הוא מסע בחלל, אל הלא נודע המאיים והבולעני שיכול להרוס אותך אם תעשה משהו לא נכון, בתאי לחץ איומים ממתכת שבני האנוש העזו לקרוא להם ספינות – וכיצד שברירי השנייה האלה של היקום הם משהו שאנחנו מתיימרים לאסוף ביחד כחוויות וליצור מהם אלבום.

השיר הראשון הוא קריאת הכינוס, בה Julie והחבר'ה לומדים להכיר אחד את השני. בשיר היחידי שאפשר לנכס לו אופטימיות בנוגע למסעות בחלל, על מה מוביל אסטרונאוטים, כמו קודמיהם דורות לפני כן – אותם מגלי ארצות – לעזוב הכול, את יקיריהם ומשפחותיהם, בשביל המין האנושי – ולהתכנס בחללית על מנת להגיע למקומות שהאדם לא רק שלא נועד לבקר בהם, אלא גם ישנם אנשים שלא מאמינים בקיומם עוד בימים האלה.

המוסיקה של Cult Of Luna לא משתוללת, היא איטית, מלודרמטית, כבדה כמו מכבש. היא רומסת ביסודיות ואיטיות כל מה שנקרא לדרכה וזה כמעט ומגוחך לשמוע לעתים את קול הנאיבי והילדותי של Julie Christmas שנדמית קצת כמו אפרת גוש על טריפ רע.

אבל דווקא העוצמה של Cult Of Luna גוברת תחת אורה של Christmas. הלהקה נוהמת ורוטנת כמו מכונה מפלצתית שלמזלנו יש מישהו שנוהג בה, הריפים האיטיים מועכים את השכל והאוזן והתחושה היא בגדול ההמראה לחלל, בה כל הפרצוף שלך נמחץ אחורה אל תוך מושבך ואתה חווה מה הוא לחץ אמיתי.

Chevron, השיר העוקב, הוא דווקא רגעי המופת של Christmas והיא מושכת אותם בדייקנות ובאלגנטיות. דווקא פה, גם כשהיא נדרשת לצרוח ולקרוע את הגרון, איפה שהניסיון שלה בתחום ה-Noise Rock משחק לטובתה, היא נשמעת היסטרית וחולה – לעומת הסולידיות בגראולים של Johannes Persson ו-Fredrik Kihilberg. אבל האלבום פורח כאשר הבסים הסינתתים של The Wreck Of S.S. Needle מתחילים לפעום בצורה מצמררת.

השיר הזה מתפתל מההזייה של קברניט מפי קולה של Christmas דרך ההפגזה המוסיקלית של הלהקה, עד שהוא נעצר על בלימה כאשר הקול הפסיכוטי של Christmas קורא, לא ברור אם לצוות הספינה האבודה או אל המאזין עצמו – כאילו היא משחקת בנו כחתול ועכבר. האווירה משתנה ממסע בחלל לסיוט של אסון שממאן להגמר, אבל להבדיל מתחושת הסבל המלווה לאסונות כאלה, כמו סרט אימה טוב נשארים מרותקים למסך – ובמקרה הזה לרמקולים.

Approaching Transition גם הוא מדלג בין בלדה ישנונית של Post Rock מלודי עם מינמליזם ונגיעות של אלקטרוני עד שהוא משתולל כמו חיה מחושמלת ונוהר באופן הרסני במשך כמעט 13 דקות. סיום השיר, המגע העגמומי של פרקשן אורינטאלי כאילו בא לנחם את המאזין שהחלק המפחיד מאחורנו עובד עד נקודה מסוימת, ואז מגיע Cygnus, החותם את האלבום בכמעט רבע שעה של מתח קולי שאין דרך לתאר אותו מלבד טרגדיה בקנה מדיה קוסמי.

אני חייב לחדד פה, כשאני מתחייס אל האבדון שמלווה אתה מוסיקה של Cult Of Luna, זהו בדיוק האבדון והחורבן המוסיקלי אליו הם מייחלים. אין פה שום כוונה לרחם או להתייחס באדיבות למאזין, בטח לא עולל בתחום כמותי, ובעוד Cygnus מקבל את פניי כמו נחום אבלים שקט, הוא די מהר הופך לסופת חלל חסרת מעצורים. לא לחינם מיהר Persson לתאר את סיומת האלבום כמו הסצינה מ"אודיסאה בחלל 2001" מעבר אל הכוכבים והשער הצבעוני של האין-סוף המחכה לו שם. מעבר לכל החלל המלא הזה – כל מה שיש לנו זה רק ריק אין-יקומי ואין-קיומי ולשם Cult Of Luna דוחפים במלוא הווליום.

לסיכום, יש משהו נועז להביא זמרת אינדי צווחנית לאלבום של להקה שיש לה את הפופולאריות שלה ואת קהל המעריצים שלה, אבל אני משוכנע שדווקא את הנועזות שלהם הקהל שלהם מכבד ומעריך. על כן אין טעם באמת לבשר להם על התעוזות האלה. אפשר לשפוט רק את המוסיקה כפי שהיא מוגשת לנו, וזה בצורה מקצועית, ממצה ומסיוטת, כפי שהתכוון המשורר. המסע המפרך הזה, עם שירים אורכים שלא נופלים מ-8 דקות, למעשה רק הולכים ומטפסים משם, לא נועד לכול אחד, אבל אם אתם כבר מעיזים לצלול לאלבום של חמישה שירים עם תחושה מבשרת רעות וסיום אובדני בקצהו – תנו ל-Mariner ניסיון. הוא ירתק אתכם לכל הפחות.