Dagoba – Face The Colossus

אם אתם לא מכירים את השם Dagoba, אל תתרגשו – זה לא חכמה שהלהקה הצרפתית הזאת הצליחה לשחרר שני אלבומים מתחת לראדאר שלכם. עד לא מזמן הקבוצה הזאת הייתה אנונימית למדי, למרות שהצליחה להתברג בתור עמדת החימום להמון להקות אמריקאיות שבאו להופיע ברחבי אירופה. ככה זה עם הצרפתים האלה, הם מצליחים למצוא את הנישה שלהם כמעט בכל מקום. תסתכלו על Gojira ותבינו למה אני מתכוון.

מכל מקום, Dagoba מוציאה את אלבומה השלישי, והשני במספר אצל חברת התקליטים הצרפתית המצוינת Seasons Of Mist, והאמת, בתור מי שמכיר את הקריירה שלה כבר מ-2003, אני מעט מאוכזב. נתחיל בזה שחברי Dagoba שינו קצת את הסגנון שלהם כלפי כיוונים מלודים, אם כי למרות מרבית הלהקות שהמונח "מלודי" קופץ להם ליד הז'אנר שלהם לפעמים בכפייה, הם מצדיקים את השינוי הזה שהתווסף אל הסגנון. מלהקה שנגנה מין גרוב מטאל עם הרבה מאד ביצים בסגנון Heaven Shall Burn אבל גם קצת אינדסטריאל מטאל סטייל Fear Factory, החליטה Dagoba הפעם לקחת שינוי על מנת להתרענן, שזהו רעיון מקובל ומבורך – אם נעשה כראוי.

אלבומה הטרי של Dagoba מעמיד אותנו מול נפיל מסוג אחר. רק השיר הראשון, שיר הנושא באלבום, באמת נשמע כאילו הוא הוקרץ מאלבומיה הקודמים של הלהקה. לאט לאט מתחוור לי שכמו שחברי Dagoba מושפעים מ-Fear Factory, הם נהיו מושפעים גם מ-Evergrey. למעשה, ההשוואה המאולצת אולי ללהקת הפרוג השבדית האפלה נשמעת מצוצה מהאצבע, אבל אם היה עליי לערבב בין אלה לבין להקות כל התקבצות הגרוב מטאל המסועף של צפון גרמניה (והנה השם של Heaven Shall Burn שוב עולה בקולי) – כנראה Face The Colossus תהיה התוצאה.

האלבום כולו רצוף תפקידי קלידים עמוסים הראויים הרבה פחות ללהקות גרוב-מטאל או אינדסטריאל, ובאמת מזכירות לא מעט את להקות הפרוג-מטאל, גם אם על צידן היותר אפל ויותר מטאלי-שורשי. לצורך העניין, האלבום עצמו אינו אלבום נוראי. הוא פשוט לא עומד בסטנדרטים המוזיקלים שהלהקה הציבה לעצמה, או לא כאלה שיתאימו לקהל הבית שלה. אם העניין הוא הניסיון להתרחב ולהתפלש קצת בביצה של להקות מלודיות יותר, אולי ניתן לראות ב-"Face The Colossus" סוג של ניסיון ראשוני אבל רחוק מלהיות מוחלט (ובהכרח, גם מוצלח בהתאם).

השירים העוקבים אחרי נעימת הפתיחה ושיר הנושא מבליטים את הרעיון היטב. "Back From Life" הוא ניסיון להדגיש את התשלובת בין הגרוב מטאל למלודית הקלידים, ונשמע הרבה יותר מאולץ מקודמו, אם כי המצב מתאזן יותר לטובה עם מלודיות קלידים פחות מאולצות וריפים יותר נורמאלים ופחות מתישים כמו "Somebody Died Tonight". המגמה בולטת, סולן הלהקה – בחור בשם Shawter – מנסה בכוח להשתמש בשירה נקייה, ולמרות שהוא לא מזייף, הקול שלו פשוט לא נעים באוזן. אין לו את הכריזמה של סולני דת' מטאל אחרים שמנסים לשיר בלי באמת לדעת לשיר (כדוגמת Andres מ-In Flames או Burton מ-Fear Factory) ושוב עולה ההשוואה ל-Evergrey – בתור להקה שהשירה אצלה אולי לינארית ורפטטיבית, אבל נהנת מאלמנט הרגש הרבה יותר.

Dagoba כמדומני ניסו לשלב את הנוסחה שהשבדים הללו פיצחו, ויצא להם פרווה לא מוצלח עד כדי כך, אם כי לא עד כדי כך איום. הרגעים הטובים באלבום הם הריפים הפשטניים על פאוור-קורדס דביליים שפשוט חובטים ביחד עם תוף הבס, אתם יודעים, כמו רוב הרגעים הטובים של להקות גרוב מטאל, רק שמכיוון ש-Dagoba דואגים לכנס בתוך 50 דקות של אלבום זה לא מעט רגעים משעממים, ההשתלחות הגרובית – גם אם אינה בולטת לטובה מעל שאר הז'אנר – הופכת לנקודות האור באלבום.

השירים הטובים באלבום הם או אלה המתברכים ברגעי כאסח משובחים, שמזכירים את האלבום הקודם של הלהקה, או סמי-בלדות עדינות שנותנות קצת נפח – אבל לא באמת משהו ששווה לזכור ולשנן אותו לדורות. "Orphan Of You" הוא אחד מאותם סמי-בלדות, הבולט לטובה לא בגלל השירה אלא בגלל שסוף כל סוף הקלידים מצדיקים את נוכחותם המעצבנת, ולא נשמעים כמו אוטו גלידה. לקראת סוף האלבום, לאחר שמתרגלים קצת לניואנסים של השירה שמורידים מאיכותה, או לצליל הקלידים הצורמני, פשוט מתחילים לקוות שהאלבום הזה יגיע לסיום. "Sudden Death" בתור השיר הסוגר ממש לא מהווה את הסיומת הראויה, בתור אחד השירים החלשים באלבום, אבל אין ברירה – Dagoba לא רצו לעשות את "What Hell Is About" פעם נוספת והחליטו להסתכן וללכת לכיוונים ניסיוניים, ולכן הם אוכלים מרור על תוצר פחות מוצלח מוזיקלית לדעתי.