Dagor Dagorath – Yetzer Ha'Ra

לרוב פותח אני, בסקירה של אלבומים מקומיים שהתרשמתי מהם לטובה, במעמדם האומנותי והאיכותי לצד אלבומים דומים משאר חברי התת-ז'אנר הספציפי במטאל באשר הוא. זה לרוב נותן את העוצמה וההתרשמות שלי מלהקות שכאלו, וכמה אני גאה בהרכבים מקומיים שמצליחים לעלות ולהמליך עצמם כלהקות מקצועיות מהרמה הגבוהה ביותר באותם תת-ז'אנרים, אך לא כך המקרה של Dagor Dagorath. אולי בעקבות העובדה ש- Dagor Dagorath עוסקים בסופו של יום בבלאק מטאל, שלעצמו אינו הז'אנר החביב עלי מכל תתי-הז'אנרים של המטאל בעולם – אך במקום שהדבר ישחק לרעתם, הוא בהחלט משחק לטובתם.

כאשר אני ניגש לשמוע אלבום של להקה שאינני מכיר – אני לא מברר קודם כל לאיזה ז'אנר הוא נופל, יותר מכוון להרגיש מה האלבום שלעצמו אומר לי, מבלי לנסות לסווג אותו. אולי הסיבה העיקרית שלהקות בלאק מטאל מרתיעות אותי, זה שהן, אלו שטרחתי לשמוע בעשור האחרון – מנסות בכוח לשדר ראשית שהן מנגנות ז'אנר שהוא בלאק מטאל ורק לאחר מכן מנסות לעשות רושם מה טומן ז'אנר זה. מבחינה זו, כבדרך אגב – אין באמת הבדל מהותי בין Bewitched שנמצאת על הגבול של הבלאק-מטאל הת'ראשי ביותר – והאמת לקרוא להן בלאק מטאל יהיה סוג של חטא – לבין Watain – שכל כולה בלאק מטאל מטפטף רשעות.

לומר מצד שני שלא עשיתי שיעורי בית ואינני יודע דבר וחצי דבר בבלאק מטאל יהיה סוג של ביזיון. גם אני שמעתי יותר מפעם אחת את אלבומי המופת של Emperor, Mayhem, Satyricon ואף קצת העמקתי פנימה והגעתי עד להתנגחות של ראש עם ראש מול Abigor ו-Borknagar. אני אולי לא מחסידי הז'אנר – אבל אני מסוגל להעריך בלאק מטאל טוב – יהיה אשר יהיה. Dagor Dagorath בהחלט נופלים במתחם החביב עלי של הז'אנר – והעובדה שהם עושים את זה נהדר בהחלט משחקת לטובתם. מצד שני, אי אפשר לשים עליהם את המונח "ישראלי" כמעט בכלל, אולי להוציא את שם האלבום.

אלבום הבכורה של Dagor Dagorath הוא יצירת בלאק מטאל מלודי אשר אווירתה מסמאת בחושך ואופל – כפי שניתן לצפות מאלבום בלאק מטאל מן המניין, אך די והותר בה להפנט את המאזין כדי שיעמיק עמוק אל תוך השירים הארוכים והמלודיות המכשפות שלה. כבר מהשיר הפותח, "The Hell In Heaven", נכנסים האלמנטים המכשפים האלה – Dagor Dagorath שמה דגש יפה על יכולת התזמור האורקסטרי שלה, אם זה בתזמורת רקע שמסופקת על ידי מצע של קלידים או אם זה ביכולת לשלב בינה לבין הגיטרות הדיסהרמוניות לכדי יצירה מטאלית מספקת.

האלבום "יצר הרע" הוא פשוט התגלמות כל מה שנכון בבלאק מטאל המלודי. הוא מספק את התיאבון והצמא למוזיקה אווירתית ומרושעת, כפי שאבות תת-ז'אנר ספציפי זה התכוונו לכוונו (אני מתכוון לתת ז'אנר המלודי בכל אומת הבלאק מטאל – הרי שניתן בקלות לומר שיש ענף שלם של בלאק מטאל שמתנגד בכל מאודו לרעיון "מלודיה" במוזיקה שלו) אך מצד שני ממש לא נופל לאזורים המסוכנים של השראה מוזיקלית נמוכה והסתמכות על ישועה מלודית מצד הקלידים בלבד. לפעמים גם שירת רקע נשית או פריטות נקיות על הגיטרה מספקות את האתנחתא המוזיקלית הנדרשת על מנת לצלול אל לב המאפליה מחדש, אבל בסופו של יום – מדובר במירוץ מוזיקלי ומטאלי לחלוטין, שלא מחפה על שום אלמנט מוזיקלי בז'אנר בתירוצים. תופי בלאסט-ביטס מדויקים, שירה גרונית ונוהמת מצידו האחד וצורמנית וגבוהה מצידו השני, ובגדול, אוסף של יצירות מחשמלות ומוצלחות כיאה למה שהז'אנר דורש.

להבדיל מרוב האלבומים הישראלים, כאמור, לא ניתן לומר ש'יצר הרע' קורץ בארץ – למרות שנוגן כולו כאן בהקלטות מקומיות ובוצע אך ורק על ידי נגנים מקומיים. יש לו את הקור של אירופה המזרחית בכל מעודו, ויש לו את החספוס המלוכלך הזה שלהקות ישראליות בתחום הבלאק מטאל המלודי, בדומה ל-Winterhorde או Arafel או Azazel מאד נמנעות ממנו. לא כך נוהגת Dagor Dagorath. אלה לא מרחמים בשירים שיחמיאו למאזין או מחפשים את הדרך הקלה למצוא חן. הם פה כדי לספק פרק נוסף במה שיקרא בעתיד 'בלאק מטאל מלודי על פי הספר' – ובהחלט שומרים על הגבולות שלהם, דואגים לא לברוח מההגדרה ולא לנטוש לכיוונים של דת' מלודי או מטאל מסורתי יותר.

שירים כמו "The Maze Of Madness" או "The Call" מושכים את מיתרי העניין של מטאליסטים שלא הורגלו למוזיקה דורשנית קצת מעבר למה שהוא יכול לספוג. אין ספק שמי שמעוניין רק במטאלקור ודת'קור אין לו מה לחפש פה – אך בעוד שז'אנרים שלמים מתעצבים מחדש בתור עורפי על מנת להחזיר עטרה ליושנה, ולהקות באות וממסדות את העניין שלהם במטאל על איכותו המקורית – גם הבלאק מטאל לא חפה ברעיונות כאלה. Dagor Dagorath נופלים להגדרה של הריג'יובינציה של הבלאק המלודי, ביחד עם Abigail Williams האמריקאית, ובניגוד מוחלט לאג'דנת הבלאק מטאל אשר מתקרבת בקיומה הפוסט-מודרני לנחלה של דום מטאל וסטונר מטאל.

האלבום עצמו, אם כן, לא עומד כעמוד תווך של ז'אנר שלם – וגם לא כהתפתחות הטבעית שלו, אלא כיחידה מוזיקלית נוספת בהתעוררות מחודשת של מלודיה בז'אנר שהקיא מעצמו בעבר את המוזיקה וכעת הוא מתגעגע אליה בחזרה, בהבינו שהוא לא ישרוד באמת בלעדיה. Dagor Dagorath מביאים תשובה למי שחיפש בלאק מטאל מלודי לפי הספר כבר שנים ולא מצא משהו שידגדג אותו באמת, ו'יצר הרע' הוא בהחלט התשובה למה שלכולנו היה חסר קצת במטאל, תרתי משמע.