Danger – First Touch

לפני חודשיים הייתה מלחמה, ומיד אחריה בחירות, שהשכיחו את הפגזות הטילים על כמה ערים מוכות אבטלה, הפגזות שלא נפסקו בעקבות הלחימה, שגבתה חיים של כמה צעירים שרק רצו לטוס להודו אחרי השחרור ולאבד את צלם האנוש שלהם בעזרה אדיבה של כמה משככי כאבים אורגניים יותר ופחות, בטרם יכנסו למעגל האפרוריות ומכנסי החאקי… בזמן שכל זה קורה, אני יושב ושומע גלאם מטאל שוודי, במקום לצאת לרחובות ולהיאבק עבור כלום. גלאם מטאל. וזה עושה לי טוב בלב. ארבעה שוודים צבועי שיער, מאופרים בכבדות, כאילו היו פרפורמרים במועדון דראג ססגוני. הם מנגנים בלוז בדיסטורשן, צווחים למיקרופון על סקס, בירה ומכוניות מהירות, ומזהירים את המאזין לא להגיע למסיבה הפרועה שלהם, פן הם ידחפו לו דברים כואבים למקום בו השמש לא זורחת.

ג'סי, רוב, טוגי ודני שמעו הרבה Motley Crue ו-Kiss, ותמיד חלמו לנגן גלאם סליזי ונוטף זיעה, בעוד בחורות חשופות חזה מפזזות ברחבה שמתחת לבמה. הגלאם שהם מנגנים מלא פאתוס, שואו והמנוניות. לרגעים ניתן לשמוע השפעות של ענקיות מטאל אחרות כגון Iron Maiden ו-Black Sabbath, אבל ברוב הזמן החיוך המטופש המרוח על פני המאזין לקוח היישר מחוויות ההתבגרות בצל הענקי של Gene Simmons והלשון הארוכה שלו. שש שנים עברו מאז ש-Danger הוקמה, שש שנים בהם הספיקו השוודים הנמרצים הללו לשחרר ארבעה סינגלים, עם שירים שונים מאלו שב-EP החדש שלהם, First Touch.

ה-EP נפתח בשיר הנושא, שיר שמביא איתו רוח מלוכלכת של מועדוני רוק ב-Sunset Strip, אותה רצועת רחוב בלוס אנג'לס שהייתה אוויר הנשימה הראשון של הרכבים אגדיים כגון Guns N' Roses, Skid Row ו-Motley Crue. הסטריפ היה המקום בו רצית להיות אם אתה מוזיקאי צעיר שרק רוצה לכבוש את העולם, ולהשתמש בכלי הנשק המוצלח ביותר של אותן שנים – הגלאם. "גלאם", או "זוהר" בלשון צחה, הוא ז'אנר מוקצה במטאל, אם כי 98 אחוז מהמוזיקאים המאכלסים את עולם השחור והאופל יודו כי גדלו על Kiss Alive, אלבום המופת של הרביעייה המאופרת ביותר בהיסטוריה.

גלאם מטאל הוא בנו החורג של הגלאם, ז'אנר מוזיקלי שהגיע לגדולה בעקבות הופעות מוחצנות ומוזיקה יצרית של כמה מהאמנים הגדולים בהיסטוריה המוזיקלית של המין האנושי: David Bowie, Mark Bolan, Iggi Pop, Mick Jagger וכן, גם צביקה פיק. פאתטי או לא, האיש ידע להלחין פעם, כמו שד טזמני אחוז טירוף. הגלאם הצמיח כמה מהשמות השנויים במחלוקת בעולם הרוק, והמטאל. הגלאם הביא את המטאל לפופלאריות בלתי מתקבלת על הדעת. הגלאם הביא את רובנו לחיקה האוהב של Metallica, בעקבות הקרב הבלתי נגמר בין Hetfield ו-Axl Rose. הגלאם היה המפלט השמח שלנו מהצרות שאופפות אותנו, וכשהיינו צעירים יותר, הגלאם צימח את הגיבורים העל אנושיים האמיתיים ביותר שיכולנו לראות – במקום חליפות, גלימות ומסכות הפרושות בדיו מצהיב על דפי הקומיקס, היו לנו גיבורים בר ודם שנלחמו בשנאת העולם באמצעות שיער ארוך, כריזמה מינית, אגו מנופח, גישה מרדנית, ומוזיקה צעקנית, שאינה אלימה.

האיפור היה נשק, ולא הצהרה אמנותית. מעמידי הפנים שניסו לרכב על הצלחת הגיבורים האמיתיים נשאבו מיד אל תהומות הנשייה, ביחד עם האיפור המוחצן מדי שלהם, והכסף שהרוויחו ב-15 הדקות בהן הצליחו להשחיל להיט לרשתות הטלוויזיה והרדיו. הלהיטים הנוראיים שלהם מעולם לא ייצגו את הגלאם האמיתי, הטהור, המזוהם. זה שהגיע מהעמדת הפנים הגדולה ביקום המוזיקלי, זה שגרם לגברים מוכשרים להרים את הגיטרות והמסקרה ביחד, ולצעוק שהחיים יכולים להיות כיף ניהיליסטי, ושאולי עדיף לעשות סקס במכוניות מהירות בעודך שתוי ללא הכרה והתחשבות בסביבה, במקום לרטון ולנהום על מוות אלים בידיהם של דרקונים עובדי שטן. הגלאם היה הבדיחה הפרטית של עולם המטאל, שהפכה לבדיחה כלל עולמית.

הגלאם הוא המיוזיקל של עולם המטאל – צבעוני, ססגוני, אסקפיסטי בצורה הטהורה ביותר שניתן להעלות על הדעת ולא לוקח את עצמו ברצינות באותה מידה בה הוא משקיע את כולו בבריאת העולם המקביל לשלנו, עולם בו הקיום מסתכם בחיים טובים וחסרי דאגות. אני מתעב את הגלאם כמעט באותה מידה שאני מאוהב בו, מכיוון שהוא מזכיר לי שמדי פעם אפשר לחייך ולחשוב שהמצב לא כל כך גרוע. ישנו מקום בו העשב ירוק, הבחורות יפות, האלכוהול זורם כיין, והמקום הזה אינו ממוקם בלב הארץ התיכונה, כי אם בלוס אנג'לס, קליפורניה. השאיפה לקיום אלטרנטיבי, קיום בו אתה הגיבור המאופר שנלחם עבור החיים הטובים, קיימת גם במדינות הקרות ביותר. מדינות בהן המוזיקה היא אחת משתיים – רועשת וקודרת או שמחה וחסרת משקל סגולי. שוודיה היא מדינה כזו, ו-First Touch הוא מופת של עשייה מוזיקלית בתוך נוף שעוין תמיד לשמחת החיים הלא טבעית של חברי Danger.

הסאונד לא אחיד, המיקס לא טוב, העטיפה פשטנית (אם כי נפלאה, בדרכה הזולה במיוחד). חברי הלהקה נראים מגוחך, והטייטס לא יושבים עליהם טוב. הגיטריסט Rob Paris נראה כמו בחורה שעברה התעללות ע"י נשיא מדינה שמרן, אך מפליא בנגינה מלאת Feel. הלחנים לא מקוריים במיוחד כמעט כמו כל הביצועים הפשוטים של חברי הלהקה. העיבודים צפויים. אבל הגלאם איכותי, ורוחו העצומה ומלאת הכוח מרחפת מעל כל תו, מעל כל אקורד, מעל כל מעבר תופים ששמעתי באלפי אלבומי רוק בעבר. במשך 19 דקות ו-11 שניות שכחתי שאני יושב בחדר שאינו מואר היטב, וצופה בנאום מתלהם של אנס הזועק לריקבון בתוך השלטון של המדינה האלימה בה אני חי. ל-19 דקות הייתי ביקום המקביל, בו גברים מאופרים שאוחזים בגיטרות הם גיבורי תרבות, בדיוק באותה מידה בה משוררי רוק מהפכניים שמשנים דעתם ועורם בכל כמה שנים, הם גיבורי תרבות. מוזיקאים לבושים בצעקנות מביאים יותר קהל להופעות שלהם מאשר גיבורי מוזיקה שהפכו לנזירים ואיבדו את כל רכושם עקב ניהול כספי כושל. לכמה רגעים לא ארוכים ובהחלט לא ממצים, חזרתי לשנות השמונים.