Dark Tranquillity – Character

אתם מכירים את הלהקות האלה שתמיד כולם אהבו, מכל הסיבות הנכונות, אבל אתם פשוט אף פעם לא הספקתם לשמוע כראוי? ובכן, דארק טראנקוויליטי היא אחת מהן. בתור אחת המהווה את האור בקצה המנהרה עבור הדת' השבדי אחרי מותם של אט-ד'ה-גייטס ובמיוחד עכשיו, כשאין-פליימס וסויילוורק שברו לכיוון המסחרי התופס יותר בארה"ב – כל התקוות נתלות בהם. מאז Haven לא העזתי לגעת בהם שוב. Haven היה אלבום מאכזב בכל קנה מידה, למרות שהוא היה בסדר גמור, הוא לא השתווה ל-Projector ובטח לא לקודמיו. הוא היה יבש ונדף ריח של נסיון עקום לקחת אלמנטים של דום מטאל בריטי (להלן Paradise lost) ולשנרר אותם בתוך המוזיקה כדי להוסיף לאווירה.

Damage done היה השבירה בחזרה למסלול הישר, והוא אלבום שדי נוטה בכוח לכיוון הראשון של הלהקה כמו ב-Skydancer ו-Mind's I. אבל לדעתי אלבומם החדש – Character הוא באמת פאר יצירה כלשהו, אפילו לעומת ה-Gallery – לפחות כפי שהמשין-הד האחרון משתווה בכוחו לאלבום הבכורה שלהם. אני מברך כמובן כל נטייה של להקה לנסות ולהתעלות על אלבומם הטוב ביותר, ובתקווה שהמסר הזה יחלחל גם למטאליקה מתישהו באוזן.

היתרון של דארק טראנקוויליטי בשטח הוא ברור. הם טובים מבחינת נגינה יותר מ-In flames והרבה יותר כריזמטים ומנוסים מ-Soilwork. הם פשוט לא פנו לצד האמריקאי של המטאל – ובחרו לא להכניס אלמנטים המזוהים עם הת'ראש מטאל החדש, וניו-מטאל במכביר. מבחינת מלל הם גם החוליה החזקה פה, מציגים טקסטים שנוגעים הרבה פעמים ברעיונות הגובלים בפילוסופיה חברתית, או לפחות מתיימרים לכתר.

האלבום החדש לא משאיר מקום להשתהות. אני אישית חששתי שאני הולך לקבל נסיון חיוור לעמוד בקצב המסחרי של In flames (שהייתה מאז ומתמיד היריבה / אחות של דארק טראנקוויליטי, גם אם אין להן סכסוך ממשי ביניהן) או האחות הצעירה והמצליחה Soilwork (שעם הזמן פשוט לקחה ל-Dark tranquility את המקום בתור "הזאת שמתמודדת על התואר של מלכת הדת' השבדי מול In flames") אבל כל חשש נעלם לי מהלב. הם לא נתנו קטעי ברייק-דאון. הם לא נתנו פזמוני 80's. הם פתחו את האלבום עם מעבר תופים קצר ואז גריינדים. כן, כן. גריינדים. להזכיר לכולם שמדובר פה בדת' מטאל, שבדי או לא, אבל דת' מטאל. גאונים.

השיר הראשון, The New Build, מהיר וסוחף – עבודת גיטרות טוחנת ותופים שדוחפים קדימה כמו ספינת פשיטה ויקינגית. הסולן מייקל, שהוכיח בעבר שיש לו את זה בשירה הנקייה, עם קול מאד "דומי" ומאד נמוך, ויתר כזכור על כל זכר לשירה הנקייה הזאת – והשאיר את המאזינים בהלם, כאשר שאר הלהקות טוחנות את הנושא של שירה נקייה מטושטשת באפקטים בתוך כל מיסת הדת' המלודי גם אלה שממש לא יודעים לשיר כמו אנדרה מ-In flames – דארק טראנקוויליטי, הראשונים שהשרישו את זה בז'אנר (אם נוציא לרגע את אופת') והפכו את זה לנוהג, פשוט הקדימו את הצעד המתבקש וויתרו על זה מראש. לא כיף להם במסיבה הזאת שכולם חוגגים בה, הם רוצים את הנישה המטאלית שלהם לבד, תודה רבה.

השיר השני – Through Smudged Lenses – פחות מהיר, אבל מאד זורם, וכשמייקל צועק את הקטע עם שיר השיר, וכל הכלים נודמים לכבודו – אין אדם המעריך מטאל טוב ולא ידע שהסממנים לדפוק את הראש מעלה-מטה מגיעים עם האור הירוק הזה. באלבום אין להיטים במובן העכשווי של המילה. צפו לשירים סוחפים אבל לא קליטים כל כך, משהו יותר בנוסח של Punish My Heaven מאשר איזה Cloud Connected מגוחך. השירים הקליטים יותר הם Lost To Apathy, שהוא מרומז להיות הלהיט של האלבום אחרי שיצא לו קליפ מצליח וסינגל מצליח לא פחות, ו-Out Of Nothing המלודי.

האלבום מלווה לכל אורכו גם בליווי אלקטרוני עדין (לא מערפל ומכביד כמו הנפח האלקטרוני המלא שיש ללהקות כמו Fear Factory ) והסיומת של Through Smudged Lenses למשל יותר כמו מוסיף שמן למדורת החוויה יותר מאשר מנתק את המאזין מהאלבום מזרימתו הכללית. אם תשימו לב יש איזה לקיחה קטנה מ-Opeth בריף הראשי של Am I 1? ועדיין השיר הזה יותר טוב מהיצירה ממנה הריף הזה נלקח (נדמה לי שזה The Drapery falls) ובכלל מדובר בשיר מצויין ומהבולטים לטובה באלבום.

לדעתי היהלום שבכתר הוא היצירה החותמת את האלבום – My Negation עם המלודיה המובילה את השיר בצורה דרמטית שלא תיפול מהתחושה ש-Iron Maiden רגילים להעביר בשירים המלכותיים יותר שלהם. האלבום נחתם בצורה הפוכה ממנה הוא נפתח, בנעימת פסנתר עדינה ההולכת ונעלמת אל השקט.

לדעתי האלבום הזה מסמל את הישועה של ז'אנר שממזמן חשבתי לוותר עליו, הדת' המלודי השבדי הזה, אחרי שהאחיות הגדולות לז'אנר או פשטו את הרגל או מכרו את נשמותיהם לאלוהים. כפי שאמרתי קודם, האלבום הזה הוא ה-Through The Ashes Of The Empires של ז'אנר שלם, בהשוואה לכבוד שנרכש בחזרה לגיבורים שהלכו לשוטט במחוזות מרגיזים כדוגמת Machine Head. אז גם לכם, Dark Tranquillity ידידיי, אני מאחל ברוכים השבים. התגעגענו.