Dark Tranquillity – Fiction

ב-Dark Tranquillity יש משהו שתמיד מזכיר לי בצורה מוזרה את הפואטיקה של וויליאם בטלר ייטס. כנראה שבגלל השילוב הכל כך מוצלח הזה של אפתיה, אבדון, סרקזם וכאב שמוסתר עמוק מתחת לפני השטח, יחד עם ליריקה חדה ורכה לסירוגין, שילוב שהצליח לשבות את ליבי לראשונה באלבום Haven שלמען האמת העלה אצלי אבק לא מעט זמן עד שהחליט לתפוס לי את האוזן, ולתפוס חזק.

לפני שנתיים הם הביאו לנו את Character שזכה לשבחים, וגם הפעם הם לא מאכזבים. בעצם, זאת אחת הלהקות שלא באמת חוותה נפילה – הם פשוט יודעים איך דת' מלודי נשמע כשהוא במיטבו ועושים את זה יותר טוב משותפיהם לז'אנר. אם האחרון של In Flames עדיין נתון לויכוח וגם Soilwork לא הרשימו מדי את המבקרים, Fiction עושה את העבודה ועוד איך, כשהוא לוקח אותנו למחוזות המוכרים שביקרנו בהם ב-Character, יחד עם עוד הפתעות בדרך.

"Nothing To No One" מכניס אותנו מיד לאווירה שכבר שמענו באלבום הקודם. בלי משחקים, בלי שטויות, חד ולעניין. גיטרות נותנות בראש, ליינים קליטים, האגרסיביות המלנכולית שנמצאת כמו תמיד בשירה וכל זאת לא בא על חשבון המלודיה שנסחפת לה אל פני השטח פה ושם. ומכאן האלבום רק עולה: "The Lesser Faith" ממשיך את הקו הזה – כאשר המלודיה מגובה גם בריף אלקטרוני קצרצר שמוכיח שאלוהים נמצא בפרטים, קטנים ככל שיהיו – "Terminus", עם מוטיבים חוזרים שעושים את העבודה ושיר הנושא שאומר הכל ופותח בפנינו את היופי של Dark Tranquillity כמו עלי כותרת שנפתחים לגלות בפנינו פרח לילי נדיר.

כמו תמיד Dark Tranquillity יזהירו מפני חורבן העולם, כמו תמיד הם יבכו על ערכים אבודים וכמו תמיד הם יגרמו למאזין להרגיש ולרצות לשאוף פנימה את המרקם והניחוח המיוחד להם. "Inside the Partial Storm" ריגש אותי במיוחד. על גבי אטמוספירת דום, Mikael Stanne הסולן זועק החוצה את הכאב האמיתי ביותר. אי אפשר לזייף כזה שיר, ואם עד עכשיו קיבלנו מהם רגש עצור שכאילו שם אבל לא שם, שמנסה להתחבא מאחורי אפאתיה מעושה, כאן הוא מתפרץ החוצה באקורדים מתוחים, בפריטות עדינות בהפוגות, בקלידי אווירה, ובשירה נהדרת ומיוסרת.

לא אכחיש, עבר בי רעד – זה שיר שחופר בנבכי נפש המאזין עם נבואות זעם על אחרית העולם, מוציא ממנו את הקדרות המתבקשת, אולי אפילו סוחט דמעה. למרות ההפוגות האינסטרומנטליות מבית לבית המתח רק מתגבר, וכש-Stanne זועק בפעם האחרונה אי אפשר שלא להתייסר ביחד איתו. ההפתעות העיקריות בממתק הזה: Mikael Stanne שמוכיח לנו (שוב) שהוא גם יודע לשיר קלין ועוד איך, בשיר "Misery’s Crown", יכולת שלדעתי הולמת אותו במידה מספקת כדי לשלב זאת גם בקטעים אחרים לצורך "בוסט" של הקטע (Opeth, מישהו?). השיר הנ"ל קליט, והשירה הנקייה מוסיפה מידה של כנות ואמת לשיר, והופך אותו לאחד שאקח אותו איתי להתפרק איתו ברגעים קשים.

גם מקומה של הצ'יזית התורנית לא נפקד והנה היא צצה ב-"The Mundane And The Magic" בדואט בפזמון עם Stanne. כנראה ש Dark Tranquillity אוהבים לארח זמרות כוכב נולד-סטייל בשיריהם (ע"ע "The Gallery", "UnDo Control") אבל היי, זה נשמע לא רע למען האמת. "The Mundane and the Magic" הוא הבלדה היפה ועמוסת הקלידים שמפתיע למצוא פתאום בסוף האלבום, כמו "My Negation" שמהווה את הגרנד פינלה ב-Character אם כי לא נוגע כמוהו, לא ממש. עם זאת, לא הייתי אומרת ש-Dark Tranquillity הגיעו לשיא שלהם.

השיא מבחינתי, יהיה אלבום שישלב את הרכות והמלודיה שב-Haven יחד עם העומק, המקוריות והגיוון שב-The Gallery, הקלילות הקליטה של Projector והמבנה הסגור על עצמו של Character, יחד עם קצת טעימות Damage Done. יש קסם מיוחד ב-The Gallery, למרות (ואולי בגלל) חוסר הליטוש שלו, והיה נחמד אם הלהקה היתה חוזרת לקחת השראה משם ברגעים מסויימים, אך ייאמר לזכותה שהיא שומרת על איזה קו בסיס שמאפיין אותה, כאשר כל פעם היא מוסיפה ומשנה את הפרטים שמסביב. הבמה אותה במה, התפאורה משתנה בהתאם, אותה Dark Tranquillity שהכרתם, רק בעטיפה קצת שונה. האלבום הזה בא בדיוק בזמן לסגור איתו את החורף, ולתת אווירה סגרירית בימי קיץ חמים. אם וויליאם בטלר ייטס היה עושה דת' מטאל, ככה זה היה נשמע.