Dark Tranquillity – Moment

אני ו"טראנקויליטי" הכרנו ב 1993, התגלגל אלי עותק של אלבום הבכורה Skydancer בשבוע שיצא ועל הדייט הראשון היה קליק והיה ברור שזה ימשיך הלאה, היו שם שירים שאי אפשר היה להתעלם מהם כמו Crimson Winds ו A Bolt Of Blazing Gold המעולים וכמובן Alone המרגש שסגר את האלבום אבל יותר מכך: היתה שם כתיבה מסוג שעוד לא שמעתי, קצת דומה ל At The Gates של תחילת הדרך אבל בעוד At The Gates עבדו על הפן המלוכלך והכואב עד העצם (ע"ע Neverwhere או Windows מאלבום הבכורה שלהם), הכאב של Dark Tranquillity היה יותר אצילי, יותר שומר על פאסון מלכותי אבל היה ברור שהוא קיים לא פחות.

המשכתי איתם באדיקות ל Of Chaos And Eternal Night המיני אלבום המופלא שיצא מעט לאחר מכן ומשם ב 1995 ל The Gallery שלקח את מה שידענו על דת` מטאל מלודי והפך את השולחן על כל הז`אנר, זה היה מרגש, טכני, מיוחד ונשמע רק כמותם, אף אחד לא יכל להשמע כך ואף אחד לא יכל לכתוב שירים מופלאים כמו Lethe או Punish My Heaven, זה היה הרבה יותר מהודק ומרשים מ Skydancer שהיה מרשים מאד כשלעצמו.

שנתיים אח"כ לתוך 1997 יצא אלבומם השלישי The Mind's I שבעיני הוא האלבום השלם ביותר שלהם והפייבוריט שלי למרות שהצליח מעט פחות מ The Gallery, השירים היו פחות טכנים ויותר בוגרים בהרבה, והיו שם שוב 2 שירים שבעיני נכנסים בקלות לספר שיאי המטאל, ממש כמו באלבום הקודם: Zodijackyl Light ו Insanity's Crescendo, זה האלבום של "טראנקויליטי" שהכי "חרשתי" עליו, אלפי פעמים עד היום, שנתיים קדימה ב 1999 יצא Projector שהיה יותר מושפע מ Gothic Rock והכיל יותר שירה מלודית ועדיין היה אלבום מעולה, הלהקה היתה בעיני בשיא הפריחה שלה, כל אלבום על הרצף של ארבעת הראשונים הביא משהו אחר מקודמו וכולם היו מעולים, כשאני מקשיב להם היום אני מרגיש עוד יותר עד כמה הם היו מעולים, הם רלוונטיים גם היום ובענק בעיני.

מכאן החל רצף של אלבומים כמו Haven ו Damage Done שהיו טובים אבל פחות התחברתי אליהם, עד Fiction (2007) שהיה נהדר, במשך כל התקופה הזו "טראנקוויליטי" קנתה לעצמה ובצדק רב שם של להקת הופעות מעולה, בעיקר עקב יכולות הבמה המעולות של הסולן מייקל סטיין והביצועים המדויקים של השירים מהאלבומים, הופעה חיה שהם הוציאו בשם Where Death Is Most Alive גרמה לכל העולם להבין את זה עוד יותר.

בואו נדבר על האלבום החדש Moment כי מהדקה הראשונה ששמעתי אותו ידעתי שזה אלבום חזרה של "טראנקויליטי" שכל כך אהבתי ולמעשה האלבום הטוב ביותר שלהם ב 20 השנה האחרונות (מאז Projector).

בואו ניקח רגע (זה בכוונה) כדי לספוג את הצלילים האלו שכל כך התגעגעתי אליהם, כמו לפגוש חבר ותיק ואהוב ולשבת איתו לשיחה עמוקה ופתאום הכל מרגיש כמו אז ומתחבר בול בשנייה אחת כאילו לא עברו כל השנים, כן: "כאילו לא עברו כל השנים" זה משפט המפתח כאן, כל ריף גיטרה (היי ! הם צירפו את כריסטופר אמוט המעולה כגיטריסט, אתם לא יודעים מי זה כריסטופר אמוט ומה התרומה שלו לסצנת המטאל השוודית? תפתחו גוגל אין לי כוח להסביר) בקיצור כל ריף גיטרה חורך לי בעור, בלב, עמוק לתוך הנשמה ונשמע בול כמו אותה שיחת נפש עם חבר ותיק שהמון זמן לא שוחחת איתו והכל פתאום מתלבש בול כמו כפפה, איזה כייף לשמוע את מייקל סטיין מלהטט כמו מסי בין השירה הנקייה והמלודית המעולה שלו לגראולינג העצבני והחזק שלו, האיש פשוט סולן על בעיני, אין הרבה כאלו היום, הוא החלוץ המרכזי של כל העניין, זה שנותן גולים, והוא נשמע כאן בשיא הרעב והמוטיבציה.

יש כאן שירים מהטובים ש "טראנקוויליטי" כתבה אי פעם, Standstill המעולה עם המלודיות הכובשות והכבדות, Remain In The Unknown שהוא הפייבוריט שלי באלבום וממשיך בקו ישר את הקו של Projector כאילו יצא מ 1999 (וזו מחמאה), A Drawn Out Exit שהוא בית ספר ל Melodic Swedish Death Metal ממש כמו בימים ההם, כאילו לא עברו כל השנים, זוכרים את המשפט הזה "כאילו לא עברו כל השנים"?

אבל בואו נבהיר כאן משהו חשוב וקריטי עד מאד: Moment הוא אלבום בוגר ומרשים משנת 2020 ולא ניסיון לחזור ולשחזר דברים מהעבר, הוא כן נוגע בהם בצורה אלגנטית (מילת מפתח חשובה בהקשר של הלהקה הזו) אבל הוא לא מעתיק או משכפל שירים מהעבר, Moment נהדר וכמעט מושלם בזכות עצמו, הוא כן מביא לי כמאזין את העבר המפואר והרגעים הכי יפים של "טראנקוויליטי" בצורה הכי יפה שיכלתי לבקש אבל הוא נשמע עכשווי ומתאים מאד ל 2020 בכל מובן, הוא אלבום מומלץ מאד מהמון סיבות, אינטיליגנטי מאד, משקף בצורה כמעט מושלמת את השילוב הנכון והכי בריא בין טכניקה לכתיבת שירים, בין מלודיה לכבדות, וכל זה עטוף בסאונד מצויין ובנגינה שתענוג להקשיב לה דוקא בגלל שאינה מתיימרת אלא משרתת בצורה מאד יפה את השירים עצמם ומשאירה גם מקום לטכניקה (כריסטופר אמוט בהחלט כן מפציץ בסולואים אבל זה בטעם ובדיוק ברגעים הנכונים, יש כאן טאקט חברים, בגרות, והמון ניסיון).

עוד דבר חשוב שאגיד על האלבום זה שהוא אחיד ברמתו הגבוהה, אין בו "פילרים" (שירים בינוניים שלהקות נוטות לדחוף לתקליטים כדי למלא מקום באלבום), כל שיר כאן הוא בין שיר טוב לשיר מעולה, אני ממש מקווה ש Moment יחזיר את Dark Tranquillity לצמרת המטאל באירופה כי מגיע להם, הם היו שם כשהכל התחיל, הם בנו את הבניין הזה בידיים לבנה לבנה, הם כתבו את הספר שאתם קוראים בשקיקה כבר כמעט 30 שנה והגיע הזמן ש Moment יביא אותם שוב למקום שמגיע להם, זה אלבום שכל מי שאהב את הלהקה הזו בעבר יאהב, אין לי ספק בזה, וזה אלבום שיכול להכניס ללהקה המון קהל חדש במקביל, כל מה שצריך זה להשמיע אותו לאנשים ולהוציא לעולם את הדיבור שמדובר במודל 2020 של הלהקה שכל כך אהבנו, הם מעולים כאן, הם תמיד היו מעולים, הגיע הזמן לתת להם את ההכרה הזו עד הסוף כי הכי מגיע להם.