Dead Hearts – Bitter Verses

בחיי שיש גבול לכמה שאני מסוגל לשמוע להקות שלא מחדשות דבר. מוזיקה – בכלליות, היא דבר שאמור להתחדש, להשתנות, להשתפר. כל להקה שקמה לא אמורה לתת לעצמה מטרה "להישמע כמו X או Y" למרות שיש הרבה יותר מדי להקות שאלו בדיוק הקווים המנחים את הקריירה שלהן. ככל שמתקרבים יותר ויותר לשוליים הכי שוליים במוזיקת שוליים באשר היא, ככה אפשר למצוא אומנים שמנסים לשחזר הצלחות בעירבון מוגבל של אמנים הגדולים מהם טיפ-טיפה יותר, עד אשר אנחנו מגיעים לנוסחה של להקה שנשמעת כמו גרסה סוג ד' ללהקה שנשמעת כמו גרסה סוג ג' של להקה שנשמעת כמו גרסה סוג ב' של מישהו. המסקנה – לא לטובת הילדים החדשים בשכונה.

Dead Hearts הולכים לפי הספר של ההארדקור המשולב בפאנק. אין פה כלום שיפתח מבחינה מוזיקלית את הראש למי שהתרגל לאומנים כמו Comeback Kid או Agnostic Front. כמו גרסה חצופה, נערית, ביישנית ועם פוני לצד של Black Flag, הלהקה מגיעה עם הרבה מאד אמביציה, תוכן מעניין ומוזיקה סבירה בהחלט – אבל מי שלא נתפס על השלושה-ארבעה שירים הראשונים, אין טעם שימשיך לתת ביסים וטעימות מ-Bitter Verses, אלבום הבכורה של Dead Hearts.

יש משהו מאד מסקרן בלהקות שעושות אלבום קונספט על אלבומן הראשון. אולי העניין משך את תשומת ליבה של Ferret Music – שאחראית על אומנים כמו Zao, Remembering Never ועל התחום האמריקאי של המון להקות מטאלקור והארדקור שחתומים בחברות אירופאיות, כמו למשל In Flames או Chimaira. מה שמעניין את האנשים ב-Ferret Music היא שהלהקה תטה להארדקור. בצורה כלשהי, עד כדי חוסר הרלבנטיות של רמת הנטייה לתחום. Dead Hearts מספקת בארסנל הלהקות המגוון מאד יחסית בתחומי ההארדקור והמטאלקור את הצד היותר פאנקי בתחום.

בתור אחד שסולד מכמעט כל אלמנט של פאנק שקופץ לו במוזיקה, דווקא הצלחתי להתגבר על הסלידה הראשונית שלי ולמצוא באלבום Bitter Verses לא מעט נקודות שפתחו לי את הראש. אם אומר ש-Dead Hearts מנגנים הארדקור-מטאל מעט מלודי ועם הרבה כוונות טובות, הם עושים את זה בצורה בינונית למדי, אולי אפילו מעט חלשה. אבל יחסית לאלבום פאנק-הארדקור עם לא מעט נטיות מטאליות – המוצר הסופי הרבה יותר מגובש, הרבה יותר זורם והרבה פחות "Emo". הכל תלוי בפרספקטיבה.

האלבום עצמו נפתח בפתיח קצר בשם "Somnium" – מספר קריאות שבורות לב על רקע מרוחק, כהד שנשאר מהיום החלף עלינו – והשיר הפותח "Dusk" נכנס בזחילת תופים פנימה. סולן הלהקה דרק דול ממעיט במילים אך דואג להשאיר משפטים קצרים שיהדהדו בתוך הראש. חמשת הנגנים אחרי ההכאה של השיר הראשון ממשיכים לגולל סיפור אודות נדודי-שינה שתחילתם בדמדומים וקיצם עם עלות השחר – דרך מספר פיוטים אודות אובדן, אודות בדידות, אודות הפחד מהתמודדות – ובכלל תצוגה מאד שברירית של אישיות – דבר שנדיר למצוא אצל להקת מטאל שמכבדת את עצמה והרבה יותר נפוץ למצוא באיזורי המלל של ה-Emo והפאנק-רוק שבור-הלב.

דווקא הבלחות הפאנק עושות את האלבום מסתם עוד אלבום הארדקור חביב מינוס לאלבום הארדקור פאנק חביב למדי. כל החוקים תקפים פה, השבירות והמוזיקה הנהיית קופצנית לכבוד הברייקים, הפזמונים החוזרים על עצמם והבתים המבוצעים בזעקות קורעות לב, השירה המלודית המבוצעת בצורה חמודה אך רחוקה ממקצועית על ידי הבחור עם הקול הכי נקי בלהקה או בעל האינטונציה הפנימית לרמת הזיוף שלו בצורה המקצועית ביותר – והתוצר הסופי, במקרה שהוא לא מרגיז אתכם על השמעת תחילת הדרך, לא כואב בכלל.

מצד שני, אין פה שום דבר חדש תחת השמש. עוד אלבום הארדקור-פאנק שבא לגלות לנו שהעולם מחורבן, במיוחד לאלה שלא מצליחים לישון בלילה. אולי זו הבוסריות של ההתחלה, או שפשוט האלבום לא פגע בי נקודה – אבל לא הייתי ממהר לרכוש את היצירה הבאה של Dead Hearts. היא אמנם יחסית בסדר, אבל כמה עוד אלבומים אני אשמע שלא יחדשו לי כלום?