Death Angel – Humanicide
- Humanicide
- Divine Defector
- Aggressor
- I Came For Blood
- Immortal Behated
- Alive and Screaming
- The Pack
- Ghost of Me
- Revelation Song
- Of Rats and Men
- The Day I Walked Away
אז Death Angel הוציאו אלבום חדש! די, תפסיקו – תראו לפחות כאילו אתם מתלהבים. לפני 11 שנה ראיינתי את Rob, הגיטריסט ומקים ההרכב, פה במגזין, כאשר יצא Killing Season שהיה דווקא אחד מהחלשים של ההרכב, בעיקר כדי להוכיח לו שלמרות שהוא עדיין מעולם לא הגיע ל "זה" הנכסף ההוא של להקת מטאל שכולם מדברים עליה בלי הפסק, הוא כבר נמצא במקום בחיים בו הוא הספיק לשכוח מה שאנשים לא הספיקו ללמוד. מאז כאמור עברו 11 שנה, והלהקה הצליחה להשתבח עם השנים.
זה מדהים כשחושבים על זה, בתכלס – ל-Death Angel לא היה אלבום רע אחד. Humanicide הוא אלבומם התשיעי, ובעוד שזה לא מספר כל כך מרשים ללהקה שקיימת כבר 30+ שנה, זה בהחלט הישג מרשים לא להוציא אף אלבום רע בכל התקופה הזו. הטריק של Death Angel הוא כמובן להניח למותג לקפוא לאיזה עשור וחצי (נא לקרוא בין השורות: לתת למותג למות). בזמן ששנות ה-90 שאבו את כל הרכבי ה-Thrash מארה"ב לסופה של מוסיקה מחורבנת שרק מעטים שרדו – Death Angel לא עלו על הסיפון של הספינה המפוקפקת הזו. כאילו, הנגנים של Death Angel, לרבות Rob Cavestany הגיטריסט ו-Mark Osegueda הסולן – המשיכו ללהקות אחרות. The Organization היה ההרכב ש-Rob הקים כדי לעשות רוק כבד עם עיניים למיינסטרים, ו-Swarm היה ההרכב של Mark ושל Rob ביחד כאשר The Organization התרסק. שם הם הספיקו לעשות מוסיקה בינונית, לעתים אפילו גרועה, אבל השאירו את השם Death Angel נקי מכל חטא.
אבל משהו קרה להם איפשהו שם ב-2010. אולי בגלל שחברי ההרכב המקוריים (הם כולם היו סוג של משפחה מורחבת מהפיליפינים שהיגרה לארה"ב וגרה באותה השכונה בסן פרנסיסקו) החליטו לעזוב ו-Rob ו-Mark החליטו להמשיך עם ההרכב ולמצוא נגנים חלופיים. והם אכן מצאו כמה חבר'ה טובים, צעירים יותר לרוב, כדי להמשיך ולשאת את לפיד Death Angel מורם מעל. משהו קרה שם כפי שאמרתי, וקרה שם לטובה. הלהקה נשמעת אנרגטית יותר, חייתית יותר – ולא היססה לחזור לחיק ה-Thrash הקלאסי.
כיום, עם האלבום התשיעי שנקרא Humanicide – ההרכב הזה ממשיך לפרוח ולהוכיח שהחבר'ה האלה, שהוציאו את אלבום הבכורה שלהם, The Ultra-Violence, בשנת 1987, והלייבל דחף אותם תחת הכותרת "לא תאמינו איך הילדודס האלה מנגנים Thrash Metal! כאילו כוסעמק אחד מהם בן 14!" – גם 30 ומשהו שנה אחרי אלבום הבכורה שלהם, עדיין נותנים בראש ומרגישים צעירים ומרעננים לפחות כמו גל הרטרו הזה שחלף על העולם לפני 10 שנים.
שיר הנושא הוא אחד מהשירים הטובים באלבום. יש לו הוק מלודי, יש לו ריפים פצצה ויש לו פזמון שקל לשיר שוב ושוב. עבודת הסולואים של Cavestany ביחד עם Ted Aguilar (שכבר נמצא עם ההרכב מאז שהם החליטו להתניע מחדש ב-2000 ומשהו) נשמעת אש. אין פה איזשהו משהו מיוחד, משהו שמשנה את חוקי המשחק או עושה להם הפוך על הפוך. זה פשוט שיר Thrash מפציץ ומצוין, משהו שלא יבייש את הפירמה האדירה שלהקות ה-Thrash הקלאסיות הצליחו לנפח סביבן.
Divine Defector השיר העוקב לעומתו כבר מעז לעשות דברים שהלהקה לא נגעה בהם. Death Angel מכניסים פה את הקטעים הכי קיצוניים שלהם מבלי לחרוג מגזרות הז'אנר, אבל כן טובלים אותו בקצת בלאסט ביטים, בשירה גרונית צרודה שאיננה המאפיין הקבוע של Osegueda ובנגינה מטורפת ומהירה. שוב, תחת הידיעה שזו להקת Thrash בת 30, זה מרשים. זה לא משהו ש-Shredhead או Warbringer לצורך העניין לא היו יכולים לבשל בעצמם, אבל מדהים לראות ש-Death Angel, אחת המובהקות של הגל השני של ה-Thrash, לצד Testament ו-Annihilator, יכולה עדיין להרחיב אופקים.
Aggressor, השיר שבא אחריו – מתפתל ומנסה לשבור את הסכמה של שירי Thrash פשוטים. יש אנשים שזה ממש עושה להם, חילופי המשקל הלא מורכבים אבל לא בנאליים מדי, אבל השיר קצת מאבד גובה ליד שני שירים פותחים טובים כל כך. השיר שאחריו, שיצא לו קליפ נהדר, I Came For Blood, כבר ממש מחזיר עטרה ליושנה, עם ריף על גבול הפאנק שדוחף קדימה ועם פזמון מדבק שלא יוצא לך מהראש. כן, זה קצת דומה מדי ל-Bring Me the Night של Overkill מלפני 7 שנים, אבל היי, יש גבול לכמה ריפים מקוריים חבית ה-Thrash מטאל הקלאסי יכולה להכיל.
ב-Immortal Behated השיר אמנם קצת נמשך אבל מסתיים בסולו פסנתר יפהפה שחותם את היצירה והאמירה המוסיקלית שלה כמו שצריך. Alive and Screaming דוחף את המאזין ישר אחרי קטע הפסנתר המלכנולי בחזרה אל שלוליות הבוץ של ה-Thrash Metal ולמעשה בטון הזה ממשיכים, עם שירים יותר קליטים כמו The Pack או Revelation Song שטיפה יותר מושך אחורה אל כיוון מעט אלטרנטיבי, או עם בעיטות לפרצוף בצורה של שיר כמו Ghost Of Me ו-Of Rats and Men. השיר האחרון באלבום שמרגיש גם הכי קרוע והכי מרגש אחרי המסע הזה, הוא שיר שלוקח אותנו בחזרה לתקופת הביניים של הקאמבק המעניין מ-2004, עם וייב מעט גראנג'י אבל לא מספיק כדי לאבד את את התמצית המטאלית שלו.
זה מעניין לראות את Death Angel משתנים מעט, אך מספיק נאמנים לסאונד של עצמם ולזהות המוסיקלית שלהם. זה לא פשוט להיות להקה שהייתה "ילדי הפלא" של סצינת המטאל של סן פרנסיסקו ערב פרוץ הגראנג' ומות ה-Thrash לתקופה ממושכת. ההרכב הספיק להוציא שלושה אלבומים קלאסיים ואז התפוגג למצוא את עצמו – ואחרי שמצא את עצמו המשיך לייצר מוסיקה נהדרת. שוב, אין פה יצירות מופת שישנו את פני הז'אנר, ותמיד אפשר לומר שקשה מאד למצוא משהו שיחדש בז'אנר בן אוטוטו 40 שנה, אבל טוב לדעת ש-Death Angel עושים כל שביכולתם לא לוותר ולהמשיך לירות לכל הכיוונים עם ריפים מכסחים ואטיטוד של נצח.