1. Kick Off
  2. Scrum of Death
  3. Six Nations Go to War
  4. Rituals of Sakartvelo
  5. Morbid Rugby

רק לי יש תחושה ששנת 2020 עוד לא באמת הביאה איתה בשורות מטאליות? כמובן, מגפה עולמית לא אמורה להיות עניין טוב מדי לביזנס, אבל גם בהסתכלות על אלבומים ששנים בכתיבה ובעבודה ושצפו לראות אור הרבה לפני שהעולם נסגר, קשה לי לומר שיש אלבומים ממש מעולים שיצאו עד כה או שהיה משהו יצירתי במיוחד שעבר לי באוזניים וגרם לי לחזור ולהאמין שלא כל המטאל בנוסחאות ושיש עוד ממה להיגנב. אני מוצא את עצמי סוגר פערי עבר יותר מאשר עוקב באדיקות אחר אלבומים שאמורים לצאת ללהקות מוכרות ומעניינות. בעוד שאמנים מהעולם לא הצליחו להצית אצלי תגובה מוחית, דווקא צמד ישראלי הוא זה שגרם לאלקטרודות לעקצץ.

הצמד, דור ז'לאזו (תחת השם Lock of Destruction) מלהקת Kutná Hora בשירה ובבס חבר לרן המאירי מלהקת המחווה ל-Nightwish, מ-DPS ולאחרונה מאוסף קאברי מטאל לשירי פופ ים תיכוניים עכשווים (וחסר לכם שפיספסתם את הביצוע שלו ל"סוף עונה" של דקל וקנין שמתגלגל ברשת) בגיטרה, בתכנותי התופים ובהפקה. יחדיו הם הרימו את Deathscrum – פרויקט Thrash Metal הסובב את הקונספט של משחק הרוגבי. עם כמה שהרעיון נשמע תמוהה ברגעים הראשונים, האזנה ל-EP הבכורה שלהם Morbid Scrum רק מעלה את השאלה איך זה שהקונספט הזה לא הרים ראש מוקדם יותר. כמילותיו של מיכאלנג'ו לאחר שהכניס שלושה ישו-ים בגירסתו ל"סעודה האחרונה" במערכון של מונטי פייתון – It works, mate!

מיד לאחר קטע פתיחה קטן ואפי עטור פעמוני כנסיה שלא נותנים ולו רמז קל לגבי מה שאנחנו עתידים לחוות בעוד רגעים ספורים, נשמע שקט קל וישר הגיטרה מתחילה לנסר ב-Thrash Metal מסורתי כמו שהיינו מצפים לשמוע מ-Slayer או מ-Kreator. ברגע שדור נכנס בצחוק מרושע ובשירה גובלינית, קשה שלא לחשוב על השילובים בין ה-Thrash Metal ובין ה-Black Metal כמו ש-Venom חלוצת ה-Black הביאה לשולחן. התופים מכים נמרצות, הגיטרה צוהלת וצורמת והשירה כועסת ושטנית. כשנאזין טוב לסיבה לכעס, נגלה שמדובר על צבא שמכין את עצמו למתקפה אכזרית חסרת רחמים ומבלי להשאיר ניצולים, אלא שבתוך המילים הלוחמניות והרצחניות הללו ישנם גם איזכורים לאצטדיון, לקהל, למשחק ולסקראם – דברים שמבהירים לנו שהרצח הוא תחושת הרצח בנשמתם של שחקני הרוגבי. האלימות, שרבים מסולדי המטאל יטענו שמיותרת, מתמוססת אל תוך תחושת שליחות שכלל אוהדי הספורט מעריכים בספורטאים האהובים עליהם.

ההסתכלות המקורית הזאת על נושאים כל כך טחונים במטאל הדליקה לי ניצוץ בעיניים. הנה היצירתיות שכל כך רציתי לקבל מתחילת 2020! הנה שירים שאפשר להשוויץ בהם על כמה שהמטאל מתוחכם ורחב. כשהם לא מדברים על קרב מטאפורי, הם מדברים על קרב אמיתי – קרב ששת האומות הוא טורניר רוגבי שנתי המתקיים בין ששת הנבחרות הטובות ביותר באירופה. עדיין לא סיימנו – ללו בורטי הוא משחק גאורגי (או שמא סקרטבלי) עתיק שמזכיר בחוקיו את משחק הרוגבי ומהווה מעין גירסה ראשונית, המונית ומסוכנת שלו. גם לאחר שהתרגלנו לתוקפנות שבליריקה, המושגים שבה ממחישים לנו שגם במשחק כדור שלא קופץ לכותרות לעיתים קרובות מדי יש עולם תוכן שלם שיכול ללמד אותנו דבר או שניים נוספים. אם השירים איתגרו מספיק את האינטלקט שלי כדי לגרום לי לפתוח גוגל ולהתחיל לקרוא, הלהקה בהחלט עשתה את שלה.

עם זאת, אל לנו לשכוח שנתכנסנו גם עבור המוזיקה. ראשית, אם נבחן את סוגיית ההפקה, שני דברים ברורים לנו כאן: רן הוא מפיק מצוין ורן הוא גיטריסט מצוין. בניגוד למצופה, השילוב הזה הוא דווקא בעייתי קצת. רן המפיק מסתכל על התמונה המלאה, על ההשפעות, על המסר ועל איך שהוא היה מדמיין שהקהל היה רוצה לקבל את היצירה והדבר המתבקש הוא סאונד ישן ומחוספס בלי חסך בקרחצים. רן המפיק עומל קשות ויוצר משהו בעל נימה Pאנקיסטית מלוכלכת שמתיישב מעולה עם ה-Thrash Metal הישן והאהוב. אז מגיע רן הגיטריסט, אותו אחד שעשה גם Melodic Death Metal ב-DPS, וגרם לסאונד הגיטרה להיות חד ומבריק כמו שגיטריסטים מודרניים מחפשים להשיג. כשנחבר את שניהם יחד נקבל שיר Thrash Metal ישן עם סאונד גיטרות חדש שגורם לשאר הכלים להישמע מעט עמומים מדי וגורם לאיכות ישנה להישמע מיושנת עוד יותר. למרות זאת, לאחר שהתרגלנו לסאונד המשולב הזה, אין מה לומר – עבודת הגיטרות היא פשוט תענוג של מטאל, של Pאנק ושל רוקנרול.

השירה של דור ברגעים הראשונים מרגישה קצת מרושלת, מלמלנית ועקומה, אך מרגע שנכנסים לפזמון הראשון, הגיית המילים מקבלת קצת יותר צורה. משם ככל שאנחנו עוברים לטונים שונים, לצחוק מרושע ולמשחקים בחייתיות של הקול, השירים מקבלים את מנת האינטנסיביות הנדרשת לסגנון ואפילו תחושה מיסטית אפלה מפי מספר סיפורים מיומן ואפי שחי את סיפורו. חובבי ה-Kreator המושבעים ימצאו כאן בית חם.

בסיכומו של דבר, עבור פרויקט שעלה מתוך סביבת עבודה ביתית, שנאלץ להסתפק בתופים מתוכנתים ושמכיל מספר מצומצם ביותר של נפשות פועלות, מדובר על תוצאה לא רעה בכלל. מה שגורם דווקא ל-Deathscrum להתבלט כל כך זה רעיון מרענן ובלתי צפוי שמתחבר באופן מרענן ובלתי צפוי אל התחום הזה שנראה שכולנו מכירים כבר מכל כיוון. ככל שהאזנתי יותר ל-EP הבנתי שזה רק מתאבן אחד קטן לעולם שעשוי להיות רחב ומסקרן ככל שהצמד יתמיד ויעמיק פנימה. חברים, האתגר האינטלקטואלי המטאלי הראשון של 2020 כבר פה והוא ישראלי.