1. Tongues
  2. Blitzkrieg
  3. Motherzone
  4. Cyanide
  5. Greatest Fight On Earth
  6. Play God
  7. Trinity Fields
  8. The Last Ammunition
  9. Virtue To Vice
  10. Death In Vogue
  11. Termination Bliss

את להקת Deathstars השוודית אני לא מכיר רק מהיום ולמעשה היא אחת מהרשימה המצומצמת של הלהקות שהצלחתי לעקוב אחריהן עוד לפני שהוציאו אלבום כלשהו. מצד אחד זה יכול להיחשב כמשהו טוב, כי יצא לי לשמוע את אלבום הבכורה של ההרכב עוד לפני שיצא מגבולות שוודיה (זה מה שקורה שיש לך שם מכרים) אבל מצד שני זה יכול להיחשב כדבר רע, כי במקום 3 שנות המתנה מאז שיצא "Synthetic Generation" ברחבי העולם, אני המתנתי 4 שנים עד שיצא האלבום החדש של הלהקה… וזה באמת נראה כאילו תקופה שלמה עברה מאז שהקשבתי ל-Deathstars בפעם האחרונה. וכך, לאחר שרעננתי את הזיכרון עם כל אותם שירים ישנים, כמו "Damn Me" או "New Dead Nation" המעולים, ישבתי להאזין לאלבום החדש של הלהקה וכבר מהשיר הראשון נראה לי כאילו הוא ממשיך בדיוק היכן שעזבנו את הלהקה עם האלבום הקודם… לאחר האבדון, מגיע הייאוש.

האלבום השני של הלהקה אשר נקרא Termination Bliss כבר לא מציג את Deathstars כלהקה שעברה מסגנון הדת'\בלאק מטאל לתוך סגנון שונה לגמרי… הפעם מדובר באלבום בפני עצמו, עם כיוון ספציפי ועם הרבה שירים חזקים שמכניסים אותך עמוק לתוך מה ש-Deathstars עושים, שזה שילוב של רוק אפל עם מרכיבים אלקטרוניים רבים שנלקחים מהגות', מהאינדסטריאל וגם מכל סגנונות אלטרנטיביים, כמו Dark-Wave, סינת'פופ ,EBM וכו'. אמנם איני מומחה בנושא האלקטרוני אבל אני לא חושב שיש להקה שמצליחה לשלב את כל הסגנונות האלו לתוך משהו אחיד ונותן בראש כמו ש-Deathstars הצליחו לעשות ישר מהקטע הפותח שנקרא "Tongues". מי שמכיר את הלהקה כבר ישים לב לשינויים שחלו בה, אם זה בנגינה המטאלית היותר רכה, או אם זה הקונספט החדש של הלהקה שמדבר על ייאוש, סבל והיכנעות לצד האפל בניגוד לדיבורים על השמדה ואבדון שהיו לנו באלבום הראשון.

השיר השני למשל, "Blitzkrieg", למרות שמתחיל בנגינה אטמוספרית עדינה ונעימה לאוזן, ממשיך לאחר מכן לתוך שיר כבד ומרביץ (בזכות התיפוף של Bone W. Machine – יוצא להקת Dissection) עם ליריקה רוויה בארס. הסולן Whiplasher מגוון בשירה בין קול קלין עמוק שאפשר לשמוע אולי אצל Rammstein רק בלי מבטא ובלי הגרמנית, לבין צווחות או מעין לחישות קלות שנכנסות פה ושם. מה שאהבתי במיוחד בשיר זה את הפזמון שמשלב גם "שירה רובוטריקית" שמזכירה לי במעין נוסטלגיה כל מיני שירים משנות ה-80 המאוחרות… אבל שלא תחשבו שיתנו לכם לנוח לאחר הסיום השקט, גם השיר הבא "Motherzone", בליווי מקצב אלקטרוני חללי, מצליח לשמור על הנגינה המאיימת של Deathstars וממש מעביר את התחושה המצמררת שהלהקה מנסה להכניס במאזין. ואם זה לא מספיק על ההתחלה, השיר הרביעי "Cyanide" – שהוא גם הסינגל הראשון של הלהקה – מציג לנו את הלהקה במלוא הדרה באחד מהשירים היותר חזקים ששמעתי בתקופה האחרונה, עם מקצב שובר ופזמון קטלני שנצרבים לך בראש ולא מוכנים לצאת… בדיוק כמו רעל שקשה להוציא מהורידים.

"Greatest Fight On Earth" הוא מעין בלדה אלקטרונית אפלה, עם ליווי של שירה נשית וליריקה המדברת על בוגדנות וסבל… לא תמיד אפשר להקשיב לשיר הזה אבל עם המצב רוח הנכון (או הלא נכון) אפשר להתחבר אליו חזק. ואם כבר אמרנו חזק, "Play God", גם נכנס לקטגוריה הזו עם אווירה אפלה שמזכירה לי דווקא כמה שירים מהאלבום הראשון של הלהקה. מה שיפה פה לדעתי זה המילים שבכל פעם שהסולן חוזר עליהם, מצליחות לקבל משמעות אחרת, במיוחד בקטע שברור שהמילה הבאה הולכת להיות "Light" ולמעשה היא לא מגיעה בכלל, רק מראה שהלהקה לקחה את הקונספט שלה עמוק לתוך החושך והמסתורין. שני השירים, "Trinity Fields" ו-"Virtue To Vice" הם הכי פחות אהובים עלי, לא שיש בהם משהו רע כל-כך, אבל יש שירים איטיים (יחסית) שפשוט לא מסוגלים להתחבב עלי ואם הליריקה גם לא מושכת, אז אין לי מה לחפש בהם.

למרות זאת, השיר השמיני, "The Last Ammunition", מצליח להחזיק אותי בין שני הקטעים הפחות אהובים, גם אם מדובר באותו מקצב מוכר שהלהקה השתמשה בו בשני האלבומים שלה. יש גם משהו באווירה של הלהקה ובקול של הסולן שגורמים לך בכל זאת להמשיך להקשיב גם אם לא תמיד בא לך עליהם. גם "Death In Vogue" מתחיל כמו רוב האלבום אבל מצליח להציג מעין מלודית אימים-אוריינטלית שהצליחה למשוך אותי ביחד עם הליריקה המעניינת לאורך כל השיר בלי ששמתי לב. וכאן הגענו למעשה לשיר האחרון, שיר הנושא, שמגיע אף הוא במקצב בינוני וסוחב כאשר השילוב האלקטרוני שבשיר ביחד עם הנגינה הקלאסית מצליחים ליצור פה משהו מעניין מאד ואפילו קסום אבל בדיוק כשהתחלתי לראות את האור ולשמוע את ציוצי הציפורים, הכל נגמר בבום… וזהו. אני חייב להודות שאין כאן הפתעות מיוחדות, לפחות לא כמו באלבום הראשון, אבל מרבית השירים ב-Termination Bliss מצליחים להכניס אותי עמוק לתוך העולם של Deathstars, עולם של רוק אפל וייאוש אינסופי… במובן החיובי של העניין, אם יש בכלל דבר כזה.