Debauchery – Back In Blood

Back In Blood הוא האלבום הרביעי של הרכב המטאל הגרמני Debauchery (מילה שפירושה "הוללות" באנגלית בת ימינו), וכמו שכבר אפשר להבין מכותרת האלבום, מדובר – לפחות כך טוענת הלהקה וחברת התקליטים שלה AFM Records – בגרסה הדת' מטאל של אלבום המופת מבית AC/DC.

"Back In Blood הוא התשובה המדממת לציון-הדרך בתולדות הרוק של AC/DC" נכתב בתקציר שבגב האלבום, והקופירייטרים של חברת התקליטים לא יכלו למצוא משפט רחוק כל כך מהמציאות. Back In Black של AC/DC, להזכירכם, הוא האלבום השני הנמכר ביותר בכל הזמנים ומכירותיו עד כה מוערכות בלמעלה מ-42 מיליון עותקים, והוא נכנס לכמעט כל רשימה בתור אחד מהאלבומים הטובים והמשפיעים ביותר בתולדות הרוק, ועצם ההשוואה בין שני האלבומים גורמת לי לרצות לבכות ולצחוק, בו זמנית.

הדבר היחיד שבערך דומה בין שני האלבומים הוא ש-Back In Blood הוא האלבום הרביעי של Debauchery תוך 4 שנים, כשתוך כדי כתיבת סקירה זו, הלהקה כבר הספיקה להשריץ עוד אלבום שיוצא בימים אלו ממש לחנויות. Back In Black היה האלבום השלישי של AC/DC תוך שלוש שנים, כשבתוך שנה הספיקה הלהקה להוציא אלבום נוסף. ההבדל היחיד הוא ש-Back In Black בא בין אלבומי מופת של כל הזמנים כמו Highway To Hell ו-For Those About To Rock. לעומת זאת, תהרגו אותי אם אני יכול לציין שם של אלבום נוסף של Debauchery בלי להסתכל בויקיפדיה.

הדבר הראשון שתבחינו בו באלבום הוא האי-רצינות הגורפת שמצחינה ממנו. החל מתמונת השער של האלבום, שניכר ממנה כי לא השקיעו בה הרבה (מדובר בדוגמנית חשופת חזה ששופכת על עצמה דם מתוך דלי. נו באמת…), דרך שמות השירים והליריקה (המילה Blood על הבורתיה השונות מופיעה כ-30 פעם במהלך השירים. המילה f**k על הברותיה השונות – לפחות 60) ועד לדיסק הקאברים המצורף לאלבום (קאברים לביטלס, ג'נסיס, ראמשטיין, הרולניג סטונס ועוד, שהם לא יותר מהעתק מדויק של השיר המקורי פלוס הגראול של הסולן תומס) – הכל מריח מחוסר השראה ורצינות.

אלבומים לא נופלים אצלי על דברים כמו עטיפה או ליריקה לבדם, רק שתבינו, אבל כשאני נתקל באלבום כל כך חסר טעם ומגוחך בצורה גורפת, כבר קשה מאוד "להחליק אחת" ולהתעלם. אפילו המוזיקה עצמה, שהלהקה מתיימרת לקטלג כ-Death N' Roll, שהוא די מושג מונפץ בפני עצמו, היא לא יותר מחיקוי זול וחגיגה של שאילת-רעיונות מלהקות כמו Entombed באלבומיה המאוחרים או Gorefest, שעשתה מזה קריירה שלמה.

בניגוד ל-Gorefest, אם ניקח אותם כדוגמה, שמצליחים לשלב את רוח הנעורים והפראות של הרוקנ'רול עם החיתיות והכבדות של הדת' מטאל, ויוצרים משהו שבאמת אפשר להגדיר אותו כשילוב בין AC/DC ל-Morbid Angel, חברי Debauchery מציגים באלבום הזה סוג של הארד-רוק אנמי ומשעמם, עם דיסטורשן עמום על הגיטרות, מקצבי תיפוף ג'נריים ומחזוריים וסולן בעל קול רווי אפקטים – עוד הוכחה לתופעת ה-OverProducing שעוברת על סצינת המטאל כיום. כבר הרבה זמן שלא נתקלתי בפיסה כזאת גדולה של אי-רלוונטיות מטאליסטית. כל אספקט באלבום הזה חסר טעם ומשעמם עד כדי כאב, עד כדי כך שעירומה המצודד של הדוגמנית הוא אולי נקודת האור היחידה בכל האלבום. שומר נפשו יתפוס מרחק.