Deicide – Banished by Sin

אני ממש מעריך את גלן בנטון. אני מעריך את היכולת והמחויבות של בנאדם להשקיע 37 פאקינג שנה מחייו בלהתעסק בלשנוא את אלוהים. להצליח להקדיש חלק כל כך ארוך באופן כל כך מלא התמדה מחייך לרעיון כלשהו זה לא מובן מאליו, כשבחלק מהזמן הוא עשה את זה אפילו ב-2 להקות שונות. להצליח לחיות כל כך הרבה שנים כשאתה מונע משנאה, מכעס ומתסכול ולא לרצוח מישהו או להתאבד זה בהחלט הישג. אז נכון, הוא לא עושה בר מצוות והוא סתם עוד אידיוט שימושי בחוגים מסוימים, אבל בכל זאת אני מעריך את פועלו.

אז למי שמשום מה לא שמע בחייו על דייסייד, מדובר באחת מאבות המזון של הדת' מטאל בכלל, הדת' האמריקאי בפרט והדת' הפלורידיאני בממש ספציפי. זהו אלבומה ה-13 של הלהקה שעברה לאורך השנים תחלופה של כמה וכמה נגנים, בעיקר בעמדת הגיטרות, כשחוץ מבנטון הסולן/בסיסט מי שרץ בלהקה איתו (טוב נו, בעיקר יושב…) הכי הרבה זמן הוא המתופף סטיב אשיים שהדרך היחידה שלי להסביר את כל הבלאסט ביטס שהוא עדיין נותן בגיל 54 היא אך ורק פרקינסון. אין שום הסבר רפואי אחר.

מעבר לחברי הלהקה עצמם, המוזיקה של הלהקה גם לא באמת התפתחה לאורך השנים. לא מדובר במקרה של להקה שמתמסחרת, שהופכת למלודית יותר או שמשנה כיוון או ז'אנר וגם לא באמת בלהקה שפעם הייתה עושה מוזיקה פצצה ועכשיו עושה חרא שנשמע כמו חומרי מגירה שלא נכנסו לאלבומים הקודמים. לא באמת. דייסייד היא באמת ובתמים להקה שהכל אצלה נשמע אותו דבר. שמעת שיר אחד אז שמעת בתכלס את כולם חוץ מכמה שירים בודדים יחידי סגולה (מאוד בדומה למקבילה שלהם, להקת דת' פלורידיאנית אחרת, קאניבל קורפס).

מה שכן מצליח עם השנים להשתנות אצל הלהקה הוא הסאונד. עברנו דרך מהסאונד הגולמי, הקצת עמום והמאוד אולדסקול שעושה ממש טוב למוזיקה באלבום Serpents of the Light (1997) אל הסאונד באלבום הנוכחי שההפקה בו נשמעת מאוד נקייה, ברורה ומודרנית אפילו לרמה שלראשונה אני אשכרה שומע ממש טוב את הבס של בנטון במיקס.

אין לי מה לחפור לכם. לא סתם אמרתי ששמעתם אחד שמעתם את כולם. אין באלבום הנוכחי איזושהי בשורה חדשה למוזיקה של דייסייד. כל השירים נמצאים בטווח של בין 3-4 דקות, אין איזשהו קטע מלודי מורכב מעניין שתופס אותך ואין שום חדש תחת השמש. דייסייד עושים את הדת' מטאל שלהם כמו שהם עושים את הדת' מטאל שלהם ואם אתה אוהב את זה אתה תאהב את האלבום הזה ואם לא אז אל תבזבז את הזמן שלך.

בעיניי זה טוב. לא מעולה, לא מצוין, לא מעיף לי את הסכך ולא מעורר בי השראה אבל טוב. מספיק טוב כדי לעורר בי התרגשות קלה לקראת ההופעה בה אני הולך לראות את הלהקה בפסטיבל Brutal Assault בקיץ הקרוב. כי באמת, מה צריך בחיים האלה יותר מצרחות בכמה שכבות, בלאסט ביטס ומלא ריפים בטרמולו? לא, אין לזה הרבה מעוף כאמור, אבל אם אתם אוהבים דת' אולדסקול ומחפשים מטאל אלים, עצבני ומלא שנאה שינעים לכם את הזמן (למקרה שלא באתם מונעמים מהבית), האלבום הזה הוא בהחלט בשבילכם.