Deicide – To Hell With God

Deicide של היום זה לא Deicide של פעם.

אם נתחיל מהברור מאליו, פעם הסולן/בסיסט Glen Benton היה מטורף חסון עם צלב הפוך חרוט על מצחו ומבט מטורף בעיניים, שאמר בבירור כי הוא יתאבד בגיל 33 כמחווה לשטן. היום Glen Benton הוא שמן מגושם ודי מצחיק עם לוגו של מק'דונלדס על הכרס ומבט רעב בעיניים, שאומר בבירור שאם הוא לא יאכל 33 קילו עד שעה 14:00 הוא יאכל את השטן. מאז אלבום הבכורה המופתי של הלהקה, אחד מאלבומי הדת' מטאל המפחידים בכל הזמנים, כמעט הכול השתנה, וחוץ מ Benton והמתופף Steve Asheim שום דבר לא נשאר דומה, כולל הגיטריסטים, חברת התקליטים, הסאונד והכיוון המוזיקלי, וכל זה לא ממש עזר לאלבום הקודם של הלהקה – Till Death Do Us Part, שאמנם הציג למאזינים את הגיטריסט המוביל Ralph Santolla המעולה, אבל הצליח לשעמם את מרבית מי שהקשיב לו עד שהוא אכן ייחל שהמוות יגיע ויפריד בינו לבין הלהקה.

To Hell With God מתקן את הרושם של אותו אלבום מבולבל.
נתחיל מזה שהסאונד מדהים, Mark Hunter המפיק עבד בעבר עם הרכבים כגון Devildriver ו The Black Dahlia Murder והוא עושה עבודה מעולה כאן בלהצליח לעשות סדר בבלגן ובאגרסיה של ההרכב הזה. כל כלי נשמע במיקס, כל ריף וכל מכת סנר נשמעת ברורה וחדה, וזוהי כבר נקודת התחלה מעולה. נמשיך בכך שההרכב פשוט חזר לעשות דת' מטאל מעולה. שיר הנושא עושה למאזין את מה שהיה קורה לו עם Benton היה מחליט לעשות ערימת ילדים של שמן אמריקאי ענק אחד על אותו מאזין תמים – הוא מוחץ אותו למוות. בלסט-ביטים, מעברים מטורפים של Asheim, עדיין אחד ממתופפי האקסטרים מטאל הטובים שיש, וריפים מבריקים – כולל ריף פזמון שהוא אחד הגדולים שהנפיקה הלהקה הזו אי פעם. על גבי זה יושבים הלידים של Santolla, והפעם הם נשמעים קשורים שלא כמו באלבום הקודם. אפשר בהחלט לראות את מה ש Santolla עושה כאן למה ש Friedman עשה ב Megadeth, הוא לוקח מוזיקה מטאלית טובה – ומלביש עליה לידים מלודים לא רק איכותיים, אלא גם זכירים – כאלו שלא סתם מפגינים מהירות אלא יושבים הרמונית על השיר כמו כפפה.

משם והלאה השירים פורצים אחד אחרי השני כמו מנות עיקריות בדיינר לכיוון Benton האימתני, Witness Of Death אמנם חסר את המלודיה והגיוון שבשיר הנושא, אבל הריפים עדיין מבריקים, השילוב של אגרסיה בלתי מרוסנת שמגיעה בעיקר מהתיפוף של Asheim והשאגות של Benton שלמרות העיבוי עדיין נשמע כמו דינוזאור שטני – עם האיכות של הסאונד ויכולת הנגינה של Santolla עובד בצורה טובה להפליא. יש רגעים שקצת קורצים לאלבום המהיר וקצת מלוכלך יותר של הלהקה – Legion, השני שלה, קטעים כמו Conviction, אבל למרות שאין בהם חידוש של ממש, הם עדיין מצליחים להעביר את הקסם האפל של הלהקה הזו – רמה כזו של אגרסיה ורוע מוזיקלי שקשה למצוא מחוץ ללהקות בלאק מטאל נורבגיות.

לסיכום – תתעלמו מהמשקל העודף, הגיל המופלג וזה שמפחידים הם ממש לא, פשוט תתיחסו אל זה כאלבום מטאל קיצוני מעולה.