Delain – Apocalypse & Chill
- One Second
- We Had Everything
- Chemical Redemption
- Burning Bridges
- Vengeance
- To Live Is to Die
- Let's Dance
- Creatures
- Ghost House Heart
- Masters of Destiny
- Legions of the Lost
- The Greatest Escape
- Combustion
אם כבר יצא לכם בעבר להמליץ על מטאל לאנשים שאינם חובבי מטאל, אתם יודעים שזאת לא משימה פשוטה מדי. הדרך בה אנחנו רואים את המטאל היא לא בהכרח הדרך בה האחרים יצליחו לראות ולהעריך אותו. צריך רגע או אלמנט שיצליח ללחוץ על הכפתור הזה וברגע אחד כל ה"רעש" הזה נעשה אמנות, אמירה, כוונה ומשהו שניתן להתחבר אליו. עם זאת, צורה טובה להגיע למקום רצוי היא לעבוד עם מה שעובד. אם הייתי מתחיל בהמלצה על Cannibal Corpse, סביר להניח שהדחייה תגבור על ההנאה. זאת לא הפתעה שעבור חובבי פרוג נמליץ על פרוג, עבור חובבי ראפ נמליץ על ראפ, חובבי בלוז יקבלו Groove Metal וחובבי המיינסטרים והפופ כנראה ישמעו על Symphonic Metal. למרות שמדובר על תת-סוגה שעל פניו מתאימה יותר לחובבי המוזיקה הקלאסית והמוזיקה לסרטים, נראה שמוזיקה מלודית בה לרוב ישנה זמרת בחזית היא קרקע פורייה לכתיבת מוזיקה קלילה שיכולה לשאוב ללא שמץ בושה מה-radio friendly. למרות שמוזיקה היא מוזיקה ומה שנשמע טוב נשמע טוב, נוטה לעלות בי החשש לפני שאני מאזין ללהקת Symphonic Metal שמא היא תתחיל להישמע קצת יותר מדי פופ, קצת חלולה מדי ושהנפש המטאלית כבר לא באמת תהיה נוכחת.
את Delain ההולנדים הכרתי בשנת 2014 בסמוך ליציאת אלבומה The Human Contradiction. מדובר על עוד אחת מלהקות ה-Symphonic/Gothic Metal, אלא שהם באמת לקחו את העניין לתשומת ליבם והוציאו אלבום שלא רק היה מרענן בעיניי, שיר הפתיחה שלו Here Come the Vultures הוא פנינה אמנותית יפייפיה בעיניי שמדברת על היצירה עצמה מצד היוצרים. האלמנטים הפופיים נדחקו הצידה לטובת מוזיקה שאמנם קליטה אבל מטאלית ללא ספק. על כן, למרות שפיספסתי את האלבום Moonbathers מ-2016, שמחתי לגלות ש-2020 תביא איתה אלבום אחד נוסף. ראיתי את עטיפת Apocalypse & Chill וחרדה קלה אחזה בי למראה אישה משתזפת כשמאחוריה נראות הריסות בוערות – עטיפה שיותר בסגנונה של Lana Del Rey מסגנונה של Nightwish. תוך תקווה שמדובר באיזו אמירה אירונית, התחלתי את ההאזנה לאלבום.
כבר השיר One Second הצליח לעצבן אותי. האלבום מתחיל בשיר Metalcore בנאלי אבל בלי המטאל ובלי ה-Hardcore המשתמש בליריקה של יחסים. אפילו התקווה שמדובר על מעידה חד פעמית ואולי לא כל האלבום ככה התבדתה במהירות כשהתחיל השיר We Had Everything. אמנם ההשפעה הגותית בולטת מעט יותר פה, אבל הפזמון הדביקי, הליריקה הצ'יזית, המקצב ה-up-beat-י והגישה הלא משקיעה במיוחד גרמו לי לשאול את עצמי אם יש לי טעם להקשיב לשאר האלבום בכלל או שחבל על הזמן. לא כל דיסטורשן או סאונד של מקהלות הם Symphonic Metal. השיר Chemical Redemption היווה עליית מדרגה קלה. הוא נפתח בסאונד שנע בין Alternative Metal ובין Industrial Metal, אבל די מהר מגיע למשהו שאפשר לקרוא לו Gothic Metal בינוני. לא משהו שהייתי מאזין לו בתור אלבום שלם, אבל משהו שיכול להשתלב ברשימת השמעה של להקות Gothic. עם זאת, בחלקים מסוימים עדיין לא יכולתי להתנתק מ-Britney Spears בשירה Criminal. נראה שאין כל סיכוי לשחזור משהו שיגניב אותי.
אז הגיעו Burning Bridges ו-Vengence ודפקו לי סטירה שהעבירה לי את כל הדופק ללחי. מדובר בשתי פצצות של Symphonic Metal עוצמתי, אלים, מופק נהדר, תזמורתי, קצבי וסוחף. למרות שהליריקה עדיין לא בשמיים ולא מחדשת יותר מדי, המוזיקה העשירה מצליחה לפצות על הכל. בין מעברים הרמוניים לא טיפוסיים ומאוד אפיים של המקהלות, בין גראולים שמכניסים חייתיות נדרשת או שירה גברית מלודית ואינטנסיבית ובין קטעי גיטרה שוברים ומהממים, ברור מעבר לכל ספק שהמטאל לא עזב את Delain. הם יודעים לעשות אותו בצורה יפייפיה! עוד לא אבדה תקוותנו ועם שני שירים שכאלה, לאלבום כולו עוד יש סיכוי!
מבלי לעשות גרסת כיסוי ל-Metallica או ל-David Bowie, השירים To Live is To Die ו-Let's Dance מביאים איתם צניחה קלה, אבל לא עד כדי רמת השירים הראשונים. הפופיות עדיין מופגנת, אבל הפעם היא מלווה במקהלות ובמוזיקליות שמשכנעת אותנו שלא ברחנו הרחק לכתיבה קליטה ועצלנית. במקום מסוים, השיר Let's Dance אפילו הצליח להזכיר לי גירסה מטאלית יותר של שירים מהאלבום Prequelle של Ghost – מאוד מושפע משנות ה-80 ולא משהו שבאמת יכול לעבוד ברדיו כיום.
משם לפתיחה המטאלית של השיר Creatures, שרק מהמוטיב הערפדי שבליריקה אפשר לתאר לעצמנו איזו יצירת Gothic Metal אפלה אנחנו צפויים לחוות פה. כמו עם Chemical Redemption, לא מדובר בשיר רע. השיר היה עובר מסך בהחלט, אבל הוא לא צפוי להיות מהזכורים בקריירה שלהם. אם זה לא מספיק, הם כנראה לא שמו לב שהם עושים גניבה די בוטה מהשיר The Show Must Go On של להקת Queen במהלך ההרמוני שלהם (באופן שאין סיכוי שתצליחו לפספס). משם לקטע הפסנתר ושירה המרגש Ghost House Heart שאמנם איננו מטאל, אבל שילוב האלמנטים הסימפוניים והתוצאה שיכולה להשתלב בקלות בקולנוע זר מהווה חוויה חיובית מאוד עבורי. לפחות מדובר על אמנות. מיד לאחריו מגיעה עוד פצצה מרהיבה בצורת Masters of Destiny, בה ניתן לחזות ביכולותיה המטורפות של Charlotte Wessels. לא, היא לא אופראית כמו Tarja Turunen ולא וירטואוזית כמו Floor Jensen. היא עשויה להזכיר לחלקכם את Annette Olson בשירה הפופית, אבל עם עוצמת הכוונה שבקול שלה והתנועה החלקה והחיננית שלו, זה הקול המושלם לשיר הזה. לאחר עוד שיר סימפוני אחד ושיר גותי אחד שלא הותירו יותר מדי רושם, מגיעה הרצועה האחרונה באלבום. Combustion הוא קטע אינסטרומנטלי בן 6 דקות שמהווה השווצה אחת ארוכה ביכולות הגיטרה באופן שלא רק חסר פואנטה, גם באופן שלא הולם את סגנון הלהקה עד כה. לא הייתי חושב פעמיים לפני שהייתי מוחק אותו כליל מרשימת השירים באלבום.
האם Delain איבדו את זה? לא. ממש לא איבדו את זה. האלבום הזה רק הבהיר לי מה הנקודות החזקות שלהם ואיפה עליהם להתמקד. כן, ה-Symphonic Metal הוא בין תת-הסוגות שיותר מועדות להתקרב לעולם הפופ, אבל דווקא כשהלהקה עוצרת לרגע ועושה אותו כבכוונת המשורר ההיסטורית, כשההשפעה מהעולם הקלאסי והקולנועי בולט, שם הלהקה עושה חיל. כשהלחנים מתוחכמים והסאונד עשיר, גם זמרת שאיננה בעלת סאונד קלאסי יכולה בעזרת הרבה אינטיליגנציה רגשית לקחת את השירים גבוה. לרוע המזל, האלבום עצמו מציג לפרקים את כוחה של הלהקה ולפרקים מתרחק ממנו. במצב הזה, אנחנו מקבלים אלבום קצת חלול מכוונה, חסר תחכום לירי ואחד שקופץ בין סגנונות במקום לשמור על קו ועל מטרה. אני לא מאמין שאני מבין היכן Delain עומדים בימינו ומה הם רוצים לומר לי. עם מספיק התמקדות במה שהם באמת יודעים לעשות, האלבום הבא יכול להיות להיט אמנותי היסטרי.