Delain – April Rain

ז'אנר המטאל הגותי-סימפוני עם הנגיעות ספג מהלומה קשה השנה כשאיבד את אחת החלוצות בתחום, After Forever… למרות שבשנים האחרונות הלהקה כבר לא בדיוק ניגנה בסגנון הזה, היא בהחלט תיזכר כאחת המובילות בז'אנר המטאל, ובסצנה ההולנדית בפרט. ביחד עם Within Temptation שתי הלהקות שלטו ביד רמה, כש-AF הלכה יותר לכיוון המטאל ו-WT יותר לכיוון הפופ המאוס. לימים קמה Epica כיורשת של After Forever, ולפתע היו 3 להקות בראש הרשימה. לפחות עד לא מזמן. עכשיו משהמקום התפנה, באה Delain בניסיון למלא את הריק לצד חברותיה ההולנדיות.

Delain למי שלא מכיר קמה במקור כפרוייקט של קלידן Within Temptation לשעבר ואחד ממקימייה, Martijn Westerholt, שהוא במקרה גם אחיו של הגיטריסט Robert Westerholt מ-WT. ב-2006 שוחרר אלבום הבכורה של הפרויקט, Lucidity, שכלל כמה אורחים נכבדים, ביניהם Marco Hietala איש Nightwish והסולנית הנורבגית Liv Kristine. האלבום זכה להצלחה מסחררת, אך לטעם כותב שורות אלה, הוא נמאס בדיוק אחרי שבועיים מאז ששמעתיו לראשונה. המוזיקה פחות או יותר הייתה Within Temptation, רק פחות אפית וסימפונית, ובתור מי שלא בדיוק מחבב את פועלה של WT (לעומת שאר חברותיה לז'אנר שאני מאד אוהב), ידעתי שזה הולך לקרות לא משנה כמה אורחים ישתתפו שם.

אבל זו הייתה דעתי, ובניגוד אלי, מרבית מעריצי WT מצאו משהו נוסף לשמוע, וזה גרם לפרוייקט להפוך ללהקה של ממש, כשמרבית הנגנים מהדיסק הראשון קיבלו תפקיד קבוע, כמו גם הסולנית הלא מוכרת Charlotte Wessels שאותה אני דווקא כן מסוגל לשמוע. בכלל, בניגוד למה שקורה לי כשאני מקשיב ל-WT (הקאות לא נשלטות, רצון עז לזרוק נעליים לכל עבר או להשליך עוגיות על הסולנית במקרה ואני רואה אותה בהופעה), אני דיי אוהב את הקול של Charlotte, אף על פי שהוא לא כזה מיוחד לז'אנר שידע ענקיות כמו Tarja Turunen או Floor Jansen. והנה, 2009 מביאה אלבום שני ל-Delain, להקה מנוסת-הופעות (אם זה בפסטיבלי מטאל או בתוכניות פופ בטלוויזיה ההולנדית), בדרך לביסוס בז'אנר המטאל… או שבעצם אפשר לומר, בז'אנר הפופ-רוק?

אכן כן, כבר מהשיר הראשון "April Rain" אנו נחשפים לעובדה שהלהקה מעדיפה ללכת בעקבות אחותה הגדולה WT לכיוון הפופ-אולריות, ושום ריפ גיטרה חותך שנגנב מ-Nightwish לא יגיד לי אחרת. השיר, נודף ניחוח קליל בדמות גיטרה אקוסטית, פזמון דביק וכמה נגיעות סימפוניות, מיכר אותי כבר מהשניה הראשונה, עד שנאלצתי ללמוד את המילים שלו בעל-פה… קצת נוגד את רוח הדברים, אבל אני יודע שמטאליסט שפוי לא היה מסתכל על השיר הזה אם הוא היה מתנגן ב-MTV בשעת צהריים מאוחרת, נפלתי בפח. הבא בתור הוא "Stay Forever" שנפתח בקטע סימפוני מהסרטים שלא קשור לשום דבר, ומתגלגל משם לסוג של בלדה דביקה, שהקשר בינה לבין מטאל הוא מקרי בהחלט.

"Invidia" מביא לנו קצת נגיעות אלקטרוניות, לצד נגינת קלידים המושפעת מאד משנות ה-80' החביבות, אך שוב, רק קולה של Charlotte מנחה אותנו על גבי מקצב קליל, ואז הפזמון מתפוצץ, בדיוק כמו ב-2 השירים שהגיעו לפני כן. החידוש היחידי פה הוא קולו של Ronald Landa הגיטריסט, שתורם איזה שורת קלין חסרת מעוף לקראת הסוף, כנראה כדי לקבל עוד יחס מבנות ה-16 שהוא מטריד באינטרנט (קצת רכילות הולנדית, Say what!)… השיר הבא בתור דווקא התחבב עלי, כנראה בגלל המקצב הפולקי שלו (או ליתר דיוק רוח הסגנון) וקולו הצעקני של Marco Hietala שהגיע גם הפעם להופעת אורח. קשה לי לדבר על התיפוף והגיטרות לאורך האלבום, כי ברוב המקרים בקושי אפשר לשמוע אותם ברקע, כליווי לשירה או לקלידים שתופסים את מלוא תשומת הלב.

אנחנו רק בשיר חמש וכבר העניים שלי נעצמות. "On The Other Side" הוא אפילו לא בלדה, אלא יותר כמו מוזיקת מעליות עם אותן 3 שורות שחוזרות על עצמן לכל אורכו… אה, וקצת נגינת צ'לו, ווהו. "Virtue And Vice" עוד איכשהו עורר אותי טיפה, שוב בגלל הפזמון המדבק שלו, והפן המטאלי שהוא תפס. "Go Away" אפילו מעלה את הטון פי כמה וכמה בתחילתו, אך מהר מאד מצדיק את שמו במוח שלך כשאתה מביט על לחצן ה-Skip בתור המושיע שלך. ושוב אנחנו מגיעים לבלדה (מישהו יודע כבר כמה במספר?), רק שלשם שינוי אין אפילו נסיון להחיות את האווירה בנגינה סימפונית, וזה דווקא נותן ניחוח מעניין מאד, במיוחד בזכות קולה הנפלא של Charlotte, שאיכשהו מצדיקה את קיום הלהקה. משם והלאה אנחנו מקבלים עוד כמה שירים מאד נוסחתיים בסגנון, עד הסיום המיוחל של האלבום.

אז מה היה לנו כאן? בעיקר בלדות פופ וגם כמה נסיונות קשים להתחבב על קהל המטאל עם שילוב של סולו גיטרה כזה או אחר ששמענו באלף מקומות אחרים. הדבר היחיד שאהבתי באלבום זה את Charlotte שאמנם לא שרה בסגנון האופרה המקובל בז'אנר, אך יש לה איכויות שאולי מתישהו יזכו לבמה המתאימה עם להקה אחרת, בין אם בתחום המטאל או מחוצה לו. ייאמר לזכות חברי Delain לפחות שהם גרמו לי להעריך קצת יותר את אלבום הבכורה, שאולי נמאס מהר, אבל לפחות שמר על ישרה מוזיקאלית. בינתיים, הייתי ממליץ להתאזר בסבלנות ולחכות לאלבום הבא של Epica, אז לפחות נהיה בטוחים שנקבל אלבום מלהקת מטאל, ולא מלהקת פופ בתחפושת.