Demiricous – One (Hellbound)

זה די לומר על Demiricous "הם כמו Slayer, אבל עם קצת דת' מטאל". מי שאוהב Slayer, ולא מתנגד לקצת גראולים – ראו את האלבום הזה כחובה. באמת. אתם חייבים את זה לעצמכם – בהנחה שלא נמאס לכם מ-Slayer כמובן, או ממה שנשמע כמו Slayer, אבל הוא לא באמת Slayer. הבעיה העיקרית ב-Demiricous, למרות שהחבורה האמריקאית הצעירה הזאת (נוסדה ב-2003 וחתמה ב-Metalblade) עושה את הת'ראש מטאל שלה עם גראולים – מה שבועט את הסגנון למחוזות הדת' מטאל ומוסיפה גם בלאסט-ביטס בכאילו פה ושם – היא שהלהקה יותר מדי Slayer. אבל ממש.

הבא אספר לכם סיפור. פעם אחת Slayer עשו חזרה עד אמצע הלילה, התעייפו, והשאירו את חדר החזרות שלהם פתוח. באו Demiricous, נכנסו פנימה, גנבו להם את -כל- הציוד כולל -הכל- והחליטו להישמע -בול- כמו Slayer. אז הם הקליטו שני דמואים, שלא, לא באמת שמעתי, ואז הקליטו את אלבום הבכורה הזה שלהם. השיר הפותח, "Repantergram", האמת, די הולם את שמו. פנטגרם – אותו מחומש נצחי המזוהה עם השטן – שנעשה מחדש. אין סיכוי שכל מי שמבין דבר מה בז'אנר הת'ראש מטאל לא יקבל נורת אזהרה של "Show No Mercy" שתהבהב לו לאורך כל הנסיעה.

אז נכון, אין פה שום ערך אומנותי, כשלהקה עושה בדיוק מה שלהקה אחרת עשתה לפניה, גם אם מדובר בתוספות כמו "יש פה גראולים ושם יש בלאסט-ביטס". בגדול הרעיון נשאר אותו דבר, "גרסת דת'-מטאל ל-Slayer, תאהבו או תשנאו את זה" (זה יהיה מקום להזכיר ש-Slayer לא אוהבים את הגראולים, הם מעדיפים קול אנושי צרוד אבל לא מגורגר, אם מישהו בכלל תהה אם אכפת להם). האמת, הדמיון ל-Slayer כל כך גדול, שמגזין מטאל מסוים שבאמת ברח לי שמו כרגע השמיע לקרי קינג את האלבום הזה, ובתגובה קרי קינג שאל אם הוא יכול לתבוע אותם על העתקה. הוא צחק כמובן. קרי קינג אינו לארס אולריך.

אז עכשיו, שאתם יודעים שבעצם כל השירים הם לא ריפ-אוף אלא פשוט נשמעים כמו שירים ש-Slayer היו צריכים לכתוב ב-1985 אחרי Hell Awaits, אתם בעצם יודעים מה עומד מולכם. ההבדלים בין Demiricous לבין Slayer באים מעבר לגראולים ולבלאסט ביטס שנכנסים פה ושם בהזדמנות, בעיקר בהזדמנות של Demiricous להוכיח שהם יכולים לנגן גם שירי מיד-טמפו איטיים. התוצאה? Slayer של South Of Heaven במקום Slayer של Show No Mercy. כל הכבוד על הגיוון. שירם כמו "To Serve Is To Destroy" מוכיחים היטב שהמוח של האנשים האלה לא תקוע ברביעייה מקליפורניה לבדה – אלא יש להם גם חושים אחרים, קצת יותר מפותחים מבחינה מלודית.

לא, אין פה סולואים מלודיים או הרמוניות המזכירות קמצוץ של השראה סקנדינבית אף לא אחת. אבל הסולואים לא נשמעים כמו אותו חינטרוש נצחי (אבל סופר-מגניב) של קרי קינג / ג'ף הנמן במרוצת הקריירה שלהם (להוציא את הסולואים של Show No Mercy שהם בכוונה מלודים – אבל מזייפים בצורה נוראית). למרות שהשירים הבולטים לטובה כמו "I Am Weapon" או "Withdrawal Divine" נותנים בראש לדעתי יותר טוב מחבריהם לדיסק, כל הדיסק שומר על רצף ענייני של ת'ראש / דת' מטאל מכסח ואיכותי. ההפקה אינה נוצצת ברמת אנדי-סניפ, אבל היא עושה בהחלט את העבודה (האלבום הוקלט על ידי זאוס. כן. הוא מהאולימפוס, אלא מי?) ונותנת דגש איכותי לגיטרות החותכות, לתופים האגרסיביים ולשירה נוטפת הארס. אפילו שומעים את הבס פה. אמרתי לכם שזה לא לגמרי כמו Slayer.