Demiricous – Two (Poverty)

עוד פעם אתם? לא עשיתם אותו הדבר כבר שנה שעברה? Demiricous, להקת הת'ראש-דת' מטאל האמריקאית חוזרת עם פצצת מצרר חוקית למחצה תוך פחות משנה, לפי החוקיות של שנות ה-80' המוקדמות. בטשטוש ודאי וכדאי גם יחד של ההשפעות המוזיקליות הברורות שלהן, מצליחה הלהקה הזאת, שהיא הנכד הרשמי של Slayer באם ירצו ובאם לאו, לעורר גל מהומה על לא-יותר-מדי, אבל לעשות את זה עם מקסימום סטייל.

אלבומה השני של Demiricous נקרא Two ולא בכדי (זה שלאלבום הראשון קראו One זה סוג של רמז מתרים, כנראה). הוא המשך ישיר של האלבום הקודם, רק שהפעם, ההשפעה הבלתי-ניתנת להדחקה מהאלבומים הראשונים של Slayer נשארת קצת בצד לטובת השפעות נוספות מלהקות נושנות ומריחות עובש איכותי כמו Motorhead, מעט מזרזיפם של Morbid Angel וכמובן שאחת מהבולטות, אם לא הבולטת ביותר בז'אנר אותו בחרה Demiricous לבצע על אפם, חיתם וחמתם של הגויים – האלבום Seven Churches הנצחי של Possessed.

על תפקיד המפיק הפעם, הקונדקטור המפלצתי של Morbid Angel ו-Hate Eternal בעצמו, הלא הוא אריק רוטן (שהיה אחראי גם על ה-Cannibal Corpse האחרון, שהוא לעניות דעתי המוצלח שלהם מזה שנים). השירים גונחים ונוהמים כמו אופנועים שבקעו מהשאול, והשירים חובטים בזה אחר זה במרוצה מהירה, אבל איפה אנחנו ואיפה הם?

מי שהתרגל ל-Demiricous עוד מאלבומם הקודם, לא הולך לקבל הפתעה, אבל למי שחשב שהאלבום הקודם הספיק, אבל בתור מחווה חד פעמית ל-Slayer ו-Exodus (נאמר, מישהו כמוני), הולך לקבל מפח נפש מינורי בעקבות התוצר החדש של החבורה הזאת.

עוד מהשיר הראשון, "Never Enough Road", אפשר כמובן לזהות את ההבדלים המוזיקלים המפרידים בין האלבום הקודם לבין זה הנוכחי – אבל ההבדלים האלה לא מרוממים את הלהקה מעלה, ולא קובעים לה מקום יצירתי יותר בדרך להיכל התהילה. להפך, מכיוון שהלהקה החליטה להתקבע על נישה שכבר מזמן עשתה את שלה – שאפילו את זה היא כבר לא עושה כמו שצריך – היא משלבת את האלמנטים של ה-"ריף עם עצירה-המשך-עצירה-המשך" שעלול להזכיר לחלק מאיתנו אפילו מעט מאותו גרוב פנתראי-מודרני, בעצם היא חוטאת למטרתה הראשונה.

אז נכון, יש לנו פה שירים שמבוצעים נהדר. המתופף Dustin Boltjes בעצם מעמיד אותנו במקום לכל מי שחשב שהוא פה רק כדי לעשות מעט מקצבי-פולקה ומדי פעם איזה בלאסט-ביטס צנוע כדי לסגור את היומית. הוא מגוון ומחולל פה מעברים שמורחים לך חיוך על הפנים. גם השירה כבדרך אגב, של אותו Nate Olp שאחראי גם על הבס, מזכירה יותר את Tom Araya מאשר את אחיו הצעיר (שכאמור, בלהקת דת' מטאל לכל דבר) – אבל בין זה לבין תפוקה רצינית של מוזיקה ת'ראשית ואיכותית הפער הולך וגדל.

אני בעיקר מאשים את רוטאן, שלרוב אני חולה על ההפקה המוזיקלית שלו, שהחליט להפוך את Drmiricous ל-Mastodon של הת'ראש מטאל, וכשל בניסיון. אז כן, יש פה את הלכלוך הרוקנ'רולי שמאפיין את הסטונר-מטאל של Mastodon, ועם יד על הלב, לפעמים גם את Motorhead ואת Venom בעצמם – אבל זה ממש לא הולם את כל הקונספציה של "לתת בראש עם חרב שטנית ביד אחת ולדהור על האופנוע, תסתכלי אימא, בלי ידיים בכלל!" שהיא נוסחה כל כך טוב בפעם שעברה.

אולי זה פשוט כוח גברא חלש שחרה לחברנו, אבל יש כאלה שקוראים לזה בצדק "תסמונת האלבום השני". ל-Exodus היה את זה, ל-Manowar היה את זה, ל-Virgin Steele היה את זה… לעזאזל, אפילו ל-Spice Girls היה את זה! ייתכן שכמו להקות גדולות מהם, Demiricous החליטו לקחת את עצמם בידיים ויבינו שאי אפשר להמשיך הרבה בתעשייה המוזיקה עם פוני של טריק אחד, ושבדיחה אין מספרים פעמיים.

אני רק מקווה שהשינוי אשר הם יביאו עליהם יגדל עלינו הרבה יותר מהר, מאשר שירים של ה-Spice Girls כאמור, שהן סבלו אפילו יותר באלבום השלישי שלהן. השירים הבולטים לטובה באלבום הזה אבל, הם "Knuckle Eye" האגרסיבי, "Language Of Oblivion" האיכותי וכמובן ההתקפה המהירה במיוחד של "Expression Of Immunity". אך 3-4 שירים מתוך 12 זה בשבילי אלבום בינוני לכל היותר.