Demon Hunter – Peace

הנה דבר מדהים – Demon Hunter הם להקת מטאלקור נוצרית שקיימת כבר 19 שנה. הם עדיין עושים מטאל והם עדיין נוצרים. והם אפילו לא התפרקו והספיקו לחזור כמו רבים מחבריהם. אז בהחלט אפשר לומר שמדובר בלהקת מטאלקור שלא הולכת אחרי טרנדים, חוץ מטרנדים מוזיקליים כמובן, שהרי בתחילת הקריירה שלהם אפשר היה לפתור אותם כהכלאה בין Killswitch Engage ו-Machine Head, והיום פשוט אפשר לומר שהם Soilwork לייט.

אבל נפל דבר, ו-Demon Hunter החליטו שהם רוצים לאתגר את המאזינים (ואת חברת התקליטים שלהם) ולהנחית עלינו שני אלבומים שיוצאים במקביל. האחד נקרא War ונושא עטיפה קשוחה ואפילה, והשני נקרא Peace ומתהדר בעטיפה בהירה ונקייה. ובכן, האם תעשו מלחמה או שלום, או בכלל את שניהם? ההיגיון הבריא מכתיב שהאלבום הכבד יהיה מלחמה, והאלבום היותר מלודי יהיה שלום. אני אהיה כנה אתכם מההתחלה ואגיד לכם ש-Peace הוא אלבום Demon Hunter למהדרין, רק בלי הקטעים הכבדים. אבל יש בו גם כמה הפתעות.

צלילי אמביינט, אלקטרוניקה והלחישות של סולן הלהקה, Ryan Clark, פותחים את השיר "More Than Bones". האם נראה כאן שינוי מוזיקלי משמעותי שיצדיק שני אלבומים? לא בדיוק, כי כמה שניות לתוך השיר והוא כבר הופך למרק מטאל מודרני טיפוסי – ריפים גרוביים, תיפוף אגרסיבי וקטעי באס עוצמתיים. ליין הסינת' ברקע בהחלט מורגש, אבל לא משתלט על העניינים. השירה של Clark מצוינת כהרגלה ומצליחה לשכנע אותי שאולי יש טעם במפגן הזה לפחות בשביל לתת לו במה להתנסות עם סגנונות שירה שאינם זעקות שבר. מיטיבי לכת יזהו ש- Clark מביא לאלבום הזה את ההשפעות מפרויקט האלקטרוניקה שלו NYVES ומפרויקט הניו-וייב Low & Behold, ואני לא פוסל את התאוריה לפיה האלבום הזה נעשה כדי לחשוף יותר אנשים לסגנונות האחרים בהם מר Clark טבל בשנים האחרונות.

האלבום נמשך עם "I Don't Believe You" – שיר רוק קליל ומופק היטב על גבול הבלדה עם שירה רכה מתמיד של Clark וחברי להקה מרוסנים מתמיד. לא אשקר – זה עובד בתור מה שזה, אם זאת כוס התה שלכם. ואז מגיע "Loneliness" שמביא גרוב איטי, תופים חובטים ונגינת גיטרה יוצאת דופן של צמד הגיטריסטים Patrick Judge ו-Jeremiah Scott. השירה של Clark עמוקה ומרגשת, ועושה רושם שמדובר כמעט בשיר של Crowbar, עד שמגיע הפזמון הדביק ומזכיר לנו שההשפעות המוזיקליות של הלהקה מגוונות יותר ממה שהמאזין כנראה היה רוצה לשמוע.

שיר הנושא של האלבום מתהדר גם הוא בשילוב של גיטרות וסינת' שמגיע לשיא בפזמון הסופר-קליט. זה היה הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום, וכרגיל – אני מבין למה זאת היתה ההחלטה של חברת התקליטים. אבל השירים היותר מעניינים באלבום הם השירים החריגים, כמו "When the Devil Come" שכולל ליין בלוז אקוסטי ואווירת מערבונים מבוצעת היטב. השיר נוטף האווירה הזה בהחלט מראה שהלהקה אספה מספיק חומר כדי להציג לראווה אלבום כפול, לפחות מהצד היותר מלודי. השיר "Rescue Myself" גם הוא שיר מודרני ודרמטי שעוסק בפיתויי השטן והתחבטויות אמונה, והסינת'ים הדפש מודיים שהלהקה אימצה באלבום הזה עוזרים להרים את השיר הזה לגבהים ששירים "קלילים" אחרים של Demon Hunter לא תמיד הגיעו. השיר "Fear is Not My Guide" הוא בלדת פסנתר שסוגרת את האלבום באווירה ספק-אופטימית, ספק-מלנכולית שמחממת את הלב. יש יופי במלנכוליה ו-Demon Hunter רוכבים חזק על הגישה הזאת. יש כאן שמץ של קיטש, אבל הביצוע יגרום לכם להוריד את חומות הציניות.

האלבום עצמו הופק בידי גיטריסט הלהקה Jeremiah Scott ועבר מיקס אצל אגדת ההארדקור – Zeus, וכיאה לאלבום כזה – Peace נשמע מעולה. יש בו רגעים מוזיקליים מעניינים, נגינה מצוינת שמשלבת בין כמה השפעות חדשות וישנות של הלהקה. אבל, וזה משהו שראוי לציין, האלבום נוטה לנחות על הצד הבטוח. Demon Hunter לא באו לעשות כאן מהפכה, או להגיש למעריצים איזה אמירה מורכבת ממרום הקריירה הענפה שלהם. אבל בסופו של דבר צריך לשאול את שאלת מיליון הדולר: היא האם זה עובד? והתשובה היא לעזאזל, כן. העניין הוא כזה: הגשה של אלבום כפול אחרי שמונה אלבומי אולפן מעידה על להקה מנוסה ומגובשת. ו-Demon Hunter מעולם לא דגלו בגישת הרוח והצלצולים. התוצאה היא, שלאט לאט, בלי שהמגזינים הגדולים של המטאל ידברו עליהם, הם השתלטו על הנישה שלהם בכל מובן. יכולות כתיבה, הפקה, היכולת למכור ולגרום למעריצים לאהוב אותם. Peace הוא לא האלבום הכי טוב שלהם, וכנראה שתעדיפו את War על פניו, אבל אם אתם אוהבים את הלהקה או מחפשים אלבום מטאל ורוק מלודי, בהחלט כדאי שתתנו לו צ'אנס.