1. Cut To Fit
  2. On My Side
  3. Close Enough
  4. Unbound
  5. Grey Matter
  6. The Negative
  7. Ash
  8. No Place For You Here
  9. Leave Me Alone
  10. Lesser Gods

לא, סליחה, אני לא קונה את זה. זה האלבום הכבד שלכם, Demon Hunter? בשביל זה גררתם אותנו עם Peace המשמים שגובל ברוק אלטרנטיבי, בשביל להגיש לנו Metalcore מחומם במיקרו? נו, אני מניח שאני לא יכול להתלונן אם אני יודע בדיוק מה הזמנתי. כפי שייבגני יקירינו ציין בסקירה שלו על האלבום Peace, הרכב ה-Metalcore האמריקאי מתעקש לנופף בדגל דמיוני של Make Metalcore great again! בכך שהוא הוציא שני אלבומים ראש בראש, אחד מלודי עמוס חצי-בלדות לעייפה, והשני, אותו עבדכם הנאמן בא לסקר, הוא החלק "הכבד" של היצירה הכפולה הזו.

אם להיות כנים, זה נדמה ש-Demon Hunter פשוט כתבו 20 שירים ואז החליטו מה הולך לאן במקום לכתוב שני אלבומים עם קונספט מוביל של "אחד חייב להיות כבד כמו שלא היינו כבדים בחיים שלנו" והשני צריך להיות "זוכרים את הבלדות שלנו שאף אחד לא אוהב? אולי אם נרכז את כולם ביחד אנשים יתרגלו לזה בכוח." אז Peace מחיל את הצד העדין יותר בספקטרום, אבל למזלי הוא היה הבעיה של ייבגני. בעוד שהוא מתמודד עם הגרסה של Demon Hunter לשירים בסגנון Stained ו-Puddle Of Mud, אני ברשותכם אנסה לראות מה קורה ש-Demon Hunter מנסים לעשות Chimaria.

ההתחלה האמביינטית של האלבום היא כבר בעייתית, ובעוד ש-Cut To Fit מחזיק פזמון מאד Killswitch Engage שכזה, והריפים שלו בסדר, הוא כמעט ונשען על ההבנה שאנחנו נמשיך קדימה ונשכח את השיר הזה. On My Side השיר העוקב, הוא בערך השיר היחיד מכל האלבום שאני יכול להמהם ממנו שורות קליטות מהפזמון, ובעוד שהוא כולו עשוי מריפים קצביים ושירה מלודית בלבד, הוא עדיין מוגש כמו Soilwork לעניים.

וזו הבעיה הכי גדולה של Demon Hunter. נגנים גדולים הם לא. הם לא נגנים גרועים, אבל אין להם אף רגע שממש תופס אותך ואומר "יאללה כל מוסיקאי יוכל להתחבר לזה, בין אם הוא אוהב את הז'אנר או לא." הם גם לא מלחינים מבריקים, בעיקר ממחזרים נוסחות שעבדו ספק להם וספק ללהקות אחרות, ונשענים על התמיכה האדירה של השוק הנוצרי או הצמא הגדול שצמח בסיאטל בעשור האחרון למטאל מקומי ומרשים. אני מקווה ש-War הוא החוליה החלשה מבין שני האלבומים, כי למרות שהוא זה שאמור לתת בראש, ולמרות שהוא די מצליח להקיף את עגלת הפוגו עם המטרה הזו – הוא עדיין חצי טוב. שירים כמו No Place For You או Lesser Gods שסוגר את האלבום מחזיקים ריפים טובים, קטעים מלודים לצד קטעים כבדים כביכול – אבל אפילו מישהו שפתוח כמוני לכל חריגה סגנונית לא יכול שלא להתבאס שהלהקה לא לוקחת את המוסיקה שלה צעד אחד קדימה.

פעם אחר פעם ההשוואה ל-Soilwork מתעקשת לצוץ – במיוחד כי הקול של Ryan Clark כל כך דומה לשירה המלודית של Bjorn Streed, רק שחסרים לו שני דברים קריטיים כדי לעמוד איתו כתף אל כתף – הראשון הוא שהוא לא מתקרב למדרגה הביצועית והמנעד המרשים של Streed, מה ששם אותו במשבצת החיקוי הבסדר, לא לגמרי חיוור, אבל ממש לא מרגש. השנייה והיותר אקוטית במיוחד באלבום הזה הוא שהגראולים והשאוטים שלו הם פשוט meh אחד גדול. עושים את העבודה במקרה הטוב, או מביכים במקרה הרע כמו בשיר Ash או Unbound, עם פזמון שאמור להיות קליט וקשוח כמו המנון הארדקור אבל גורם לי בעיקר לחשוב האם הבחור המסכן שבר את השיניים לאחרונה שיש לו כזה ליפס.

אין ספק שהנקודה החלשה באלבום היא Grey Matter שמגיע במרכזו. גם ריפים בנאליים שלא הולכים לשום מקום – ועם טקסט תמוה, שאם נסתמך על כך שהלהקה היא בעצם הרכב נוצרי אדוק, אז המילים פחות או יותר אומרות לנו "אל תבלבלו אותנו עם העובדות שלכם כמו מדע ושטויות כאלה, יש לנו את ישו." שזה סתם מפחיד לחשוב שיש אומני שוליים שמשרישים את עצמם כפרופגנדה נוצרית. אז על זה הם כבר מאבדים נקודה. אם זה לא על הנושא המדובר, זה סתם שיר גרוע וזהו.

בקצרה, מהמעט ששמעתי, זה האלבום הטוב מבין השניים. בעוד שהחיקוי של Demon Hunter ל-Soilwork משאיר אותם יותר קרובים ל-FFDP מבחינה סגנונית מאשר כל מה שהם באמת כיוונו אליו, ולא, זו לא מחמאה גדולה – יש פה כמה וכמה שירים ששווים להכנס לרפרטואר של הלהקה, במיוחד בהתחשב ש-Peace נמרח כל כך בשירים אווירתיים על גאולה ומשיחיות נוצרית ועל גילוי הכוח העצמי שלך מבעד למסך גיטרות שיגרום לאדוק שבמעריצים לפהק. אבל On My Side הוא באמת שיר טוב, אז הם לא מקבלים נכשל ענק.