Denied – When The Slate Becomes Diamonds

Denied היא להקה עלומת שם מסיציליה, אי בארץ הפיצה והרומנטיקה. אמנם לא יצא לי לשמוע יותר מדי מטאל שמקורו באיטליה אך האלבומים הבודדים שכן שמעתי היו מבטיחים ביותר. כנראה שמשהו בתשוקה ובהתנהלות של האיטלקים משפיע על המוזיקה שלהם – אפשר לשמוע את הבטחון והפאסון ממש נודף מהאלבום הזה, אף על פי שהוא אלבום ראשון ל-Denied, או יותר נכון, הוצאה מחודשת של אלבום מ-2008, שכלל בין השאר שירים מה-EP הראשון שהוציאו. לא הצלחתי להבין מדוע היה צורך בהוצאה מחדש, אבל להקה שמחליטה לנקוט בצעד כזה כנראה יודעת מה היא עושה ונחושה לתקן טעויות, נקודה לזכותם.

עיצוב האלבום אמנם עתידני אך צורח הבי מטאל, סטייל Somewhere In Time של Iron Maiden, ואולי ההשוואה אינה כל כך תלושה – אם הייתי צריכה לנחש מה ההשפעה העיקרית על Denied, הייתי הולכת על Iron Maiden בלי לחשוב פעמיים. אמנם הסולן רחוק מהיכולות של דיקינסון (ובעצם, מי מתקרב ליכולות שלו?) אך המוזיקה מאוד קצבית ונותנת בראש, בלי שטויות, בלי בלדות מתמרחות, לא יותר מדי ולא פחות מדי. זו בעצם ההתמחות של Iron Maiden – מוזיקה המאזנת בין היכולות לתכנים, עוצמתית אך בלי להיות אובר-כוחנית, כזו שלא נמאס ממנה ולא מעייפת אחרי כמה שירים.

Denied, בצעד חכם, החליטו לקחת את זה כמודל לעבודה. הם לא מנסים לחקות את מיידן, הם פשוט מנסים לעקוב אחרי נוסחה מצליחה בתקווה שתעבוד גם אצלם. המוזיקה מאוד נגישה, בלי שום התנשאות והפגנת יכולות לשם טפיחה על האגו. אמנם שום דבר לא גרם לי להגיד "וואו", אבל הכל יושב במקום. הנקודות החזקות של Denied הן ביצירת פזמונים קליטים ונאמנים לז'אנר, בריפים עתירי חסימות ת'ראשיות, ובסופו של יום – ביצירת אלבום שגם אם לא תצליח למצוא נקודה אחת שבאמת הרשימה אותך, תוכל פשוט להנות מעצם ההקשבה.

האלבום אינו טרחני או מעצבן כמו אלבומים של הרבה להקות אחרות בסגנון, בנפילתן למלכודת ה"אלבום בכורה, בואו נראה מה אנחנו שווים". אבל, וזה אבל גדול – למרות הבטחון ותחושת הקרקע המוכרת שהוא משדר, דווקא בגלל ש-Denied לא מעזים, ספק אם באמת יצליחו להיות ה-Iron Maiden הבאים. כי דיקינסון, גם בתקופה בה היה מזייף על הבמה, היה מזייף בלי בושה ובכריזמה שפשוט אין לאף אחד אחר, כריזמה בה היה טמון סוד הקסם שלו. יותר מזה, ל-Iron Maiden היה על מה להשען – בסיסט מבריק, כתיבה מצויינת וסולן מעולם אחר, והנקודה שאולי שיחקה לטובתם באופן מכריע, עצם הראשוניות שלהם בז'אנר מתפתח. אצל Denied אף נגן לא מסתמן כ"מבריק" – הגיטרות והתופים עושים עבודה טובה מאוד אך לא חדשנית, הסולן (וזה חלק קריטי בהתעלות מעל להקות אחרות) בינוני, סוחב אבל לא מפגין יכולות מרשימות במיוחד, והם מנסים לפרוץ לשוק רווי.

הפתיחה נשמעת כאילו נלקחה מאלבום של Angra, וקורצת לפאוור מטאל תיאטרלי, ולמען האמת הסגנון הזה מציץ מבין ההבי מטאל המסורתי של האלבום. השילוב דווקא יצא טוב ובתור מי שאוהבת הבי מטאל בועט ופחות אוהבת פאוור מטאל "טהור" (דוגמת Dragonforce) זה עובד לי יופי, האלמנטים משני הסגנונות בדיוק במינון הנכון. "When The Slate Becomes Diamond" נשמע כמו שיר שמוביל את הדרך, כאילו נכתב מאוחר יותר כשהלהקה כבר התגבשה, ולא בהשפעת גורמים אחרים. השיר שלאחריו, "Denied" דווקא נשמע בדיוק להפך – כמו שיר ראשוני שנכתב לגמרי בהשפעת הלהקות המסורתיות של הז'אנר, במיוחד באיזור הסולו, הכפלת הגיטרות שלאחריו והצעקות הגבוהות.

אלו שני השירים טובים, הראשון מכתיב את הכיוון שהלהקה מכוונת אליו והשני נותן את הרגשת הקרקע המוכרת שאנחנו כל כך אוהבים בסגנון הזה. דווקא הסולן לא נשמע טוב כל כך בצלילים הגבוהים, והשירה שלו ישרה וללא נפח או מניירות. בהקשבה מדוקדקת לסולנים כמו דיקינסון והלפורד, קל לשמוע את ה"קטנות" שהם מכניסים בשירה שלהם – עיגול הצלילים, אוברטונים, עיוותי קול ומתן צבע ומשמעות לכל מילה. זה מה שחסר לי כאן, הצלילים נשמעים כאילו הם נשלחים קדימה, ללא נסיון ליצור תחושה מסוימת אצל המאזין. השיר "Ride To The Land Of The Machine Guns" הוא שיר שתופס אותך, מעביר תחושה הירואית מסויימת, והכפלת הקולות כאן מאוד מוסיפה ל"המנוניות". זה כבר באמת יותר מזכיר את Angra, כשהגיטרות מפליאות בסולואים מדוייקים וכיפיים, ועושות בדיוק את מה שצריך.

"Circle of Fire" מפגין עבודת גיטרות מעניינת ומדוייקת אף יותר שמוציאה ברק גם מטכניקות מוכרות ובסך הכל מסתמן כאחד השירים הטובים כאן – גם הוא יותר נסיון נטו של הלהקה אשר נשען פחות על מושאי הערצה. בגדול זה אלבום טוב שברגע שמתחילים לשמוע אותו אין רצון מיוחד להפסיק באמצע. הוא לא מצריך זמן הסתגלות ולא גורם לכיווצי מצח מיותרים, אך דווקא בגלל שהלהקה מתעקשת לעשות הכל "נכון" (ועניין ההוצאה המחודשת הוא אולי חלק מזה), היא עלולה ללכת לאיבוד בתוך ערימה של אלבומים לא פחות טובים של להקות אחרות שכן העזו.

יש ל-Denied בסיס טוב שכל מי שאוהב הבי מטאל יצליח להתחבר אליו, ובשביל להשאיר את הדיסק שלהם באופן קבוע בפלייליסט של חובבי הסגנון לא הייתי מציעה להם לשנות שום דבר, אלא רק להבליט את הקיים. ההפקה טובה, הסאונד טוב, רק חסר לי יותר "קיק", כאילו מאחורי הבטחון שהם משדרים טמון בעצם חוסר בטחון. סולו לא קונבנציונאלי פה והכנסת אלמנטים מסגנון קצת שונה שם יכולים לעשות את כל ההבדל. הגיטרות והתופים נאמנים לז'אנר ונשמעים מצויין, אך הסולן עוד צריך "למצוא את עצמו" כדי לקבל ייחודיות וגוון, הוא בסדר גמור אבל יש טובים ממנו, ובשביל להתבלט בסגנון הוא חייב לחפש את הפיניש הייחודי שלו, מה שבדרך כלל גם לוקח את כל הלהקה צעד אחד קדימה. יותר מהכל, לדעתי זו הנקודה הקריטית שיכולה להפוך את When The Slate Becomes Diamonds ליהלום מלוטש במקום יהלום עמום שהברק שלו אמנם גלוי, אך בעיקר לעין מיומנת.