Deranged – The Redlight Murder Case

איזה כיף, איזו שמחה! אלבום נוסף ללהקת הדת' השבדית Deranged! סיבה לחלוץ את הפקקים מבקבוקי היין ולהעלות ביכורים אל המזבח בירושלים! סיבה לחתן את בנותינו היפות ולשלוח את בנינו החטובים לחטוב עצים ביער כשהם שרים מזמורי הלל. או שלא. למי שמכיר את Deranged היא להקה שלא הספיקה לעשות חותם הולם לכל אורך דרכה בסצינה העמוסה של שבדיה – ועשתה פינג פונג בין חברות התקליטים Repulse, Listenable ו-Regain עד אשר הגיעה למנוחת עדן לפני חודשים ספורים מספר.

את השם Deranged כבר הכרתי ממזמן, ואם זכרוני אינו מטעני, העטיפה לאלבומם השני High On Blood היא בין העטיפות שיותר עשו עלי רושם, אז כשלהקות כמו Deicide עוד נלקחו אצלי ברצינות.
המוזיקה של Deranged תמיד הרגישה לי כמו "אנחנו-כמעט-להקת- ברוטאל-דת'-מטאל" אבל עדיין לא הגיע לכמות הברוטאליות המינימאלית כדי לעמוד שורה אחת עם להקת הברוטאל-דת' מטאל הקליטה בעולם, Cannibal Corpse, ופשוט עמדה בצילה המאיים כעוד להקה שגנבה עשרים ריפים של Slayer (פלוס את הסולו היחיד של קרי קינג) ודחפה על זה בלאסט-ביטס, מה שהיה מאד מקובל באותה תקופה.

הבעיה העיקרית של Deranged, היא שבמקום להראות סוג של התקדמות, כמו למשל זו שראינו אצל Deicide בשנים האחרונות, או Morbid Angel, או לעזאזל – אפילו השינויים המהותיים שעברו על Cannibal Corpse החל מ-Bloodthirst, כשסוף כל סוף נפל להם האסימון איך לשחרר אלבום מפלצתי כשיש לך סולן מפלצתי כמו ג'ורג' פישר. Deranged לא זכו לאף חסד של התקדמות.

אז נכון שיש להם מדי פעם איזה ריף חביב פלוס מינוס, כמו למשל הגרוב הלוהט שיש בשיר "Strip Nude For Your Killer", אבל איפשהו, גם עם הליריקה המעט מטומטמת, הריפים שנטחנו דק-דק על ידם כבר בששת האלבומים הקודמים שלהם, והעטיפה הממש רטרו, אפשר באמת לקבל את הרושם מ-Deranged שאיפשהו זה חלק מהרעיון. לעשות דת' מטאל ברוטאלי ומטומטם.

לצערי Deranged – שהרלוונטיות המוזיקלית שלהם הייתה בספק עצבני עוד מהאלבום הראשון – למרות שעשו בתכלס מאז ומתמיד ברוטאל דת' מטאל לפי הספר, החליטו לבצע את הכול קצת הרבה יותר מדי מאוחר. כשאלבומים כמו Annihilation Of The Wicked או Destroy The Opposition עיצבו מחדש את ז'אנר הברוטאל דת' מטאל האמריקאי ש-Deranged השבדים אוהבים ללטש ולרטש בכלי הנגינה שלהם כעותק נחמד אך חיוור, להקות אמריקאיות כמו Suffocation או Immolation נאלצו להמציא את עצמן מחדש, והן עמדו במשימה באופן אחושילינג מכובד.

מצד שני, כשסצינת הברוטאל דת' מטאל האירופאית נשלטת בחוזקה על ידי הפולנים, השבדים חייבים לעמוד בקצב, ומקצבי פולקה, ואפילו איזה בלאסט-ביטס מדי פעם, לא עושים רושם על קהל שהתרגל ל-Vitok ז"ל, Doc ז"ל ול-Inferno (נקווה שלא ז"ל). הם לא מגרדים את הרף המינימאלי כדי באמת להשמע "ברוטאליים" – ולא מספיק "אולדסקול" כדי להצדיק את קיומם המגניב כלהקת דת' מטאל ותיקה כדוגמת Dismember או Obituary.

העובדה שהאלבום מורכב משיר סביר לצידו של שיר מרגיז – הוא משהו שיכול להוציא אדם מהדעת. אני לא זוכר שהיו כל כך הרבה Fillers בדת' מטאל – ולכל הרוחות, זה הז'אנר האולטימטיבי למצוא Fillers באלבום שלאיש לא אכפת מהם. כאילו, בחיי, מי זוכר בתכלס שירים כמו "Force Fed Broken Glass" של Cannibal Corpse או "Revocate The Agitator" של Deicde? אז כשכל הדיסק שלך נשמע ככה, זה פשוט נשמע עצוב.

זה לא שאין נקודות טובות באלבום, אבל בחיי שקשה לנבור פנימה ולשלוף אותן בכוח. יש את הריף האיטי בסופו של שיר הנושא, או הפתיחה של "The Killer Wore Black Gloves" – יש סיבה לחייך, כי זה לא שהאמון שלי בז'אנר מת, זה האמון שלי בלהקות מתות שמעולם לא באמת היה חי. שירים כמו "So Sweet So Dead" ו-"Body Puzzle" פשוט מזכירים למה לפעמים עדיף לעשות מוזיקה מגוחכת ומודעת לעצמה מאשר לנסות כל כך ברצינות להישמע רציני, למרות שזו הבדיחה הפנימית הכי טובה שתוכל לספר לילדך לכשתגדל. "אתם יודעים? כשאבא היה קטן, הייתה לו להקת דת' מטאל מיותרת."

כנראה שהזיקנה באמת קפצה על Deranged, שכן קצת אחרי שהאלבום יצא רשמית, הלהקה התפרקה. זהו אלבומה השביעי שחותם את הגולל על להקה שלא עשתה הרבה, עשתה מה שיכלה, ובתכלס, הייתה עוד חלק מהסיבה שהדת' מטאל שנות ה-90' יצא מהאופנה, ונתן זכות קיום לבלאק המלודי. איזה מזל שיש לנו את Nile ואת Behemoth כיום כחוויה מתקנת.