Desert – Star of Delusive Hopes

קודם כל, האלבום של Desert משדר יוקרה. עצרתי על מדרכת אדום-לבן באמצע תל אביב על מנת לקפוץ לחנות ולקחת אותו כך שמיהרתי מאימת הפקחים, ולכן בהתחלה הייתי בטוחה שטעיתי ולקחתי אלבום של להקה אחרת. כי אין מצב שככה להקה ישראלית נראית ונשמעת באלבום הבכורה שלה, לא מבחינת סאונד, לא מבחינת בגרות ובטח לא מבחינת הקומוניקט המודפס על נייר קשיח בצבעים מרהיבים ומספר לעולם מי הם ואיזה בשורה הם נושאים. אז קודם כל, ה- Artwork. אחראי עליו Jobert Mello, אמן ברזילאי שעבד עם להקות גדולות כמו Sabaton, Primal Fear, Grave Digger ועוד. הוא לא פחות מיפהפה, ואני די בררנית כשזה מגיע לעטיפות. בחירת צבעי המדבר שאיכשהוא עדיין שומרים על צבעוניות המושכת את העין, הירידה לפרטים, הרזולוציה והגימור. הרבה זמן שלא ראיתי עטיפה כל כך יפה ומעוררת מחשבה. התמונה המוצגת, מלאך בעל כנף אחת העומד ומסתכל אל האופק, בעוד מלאך שני כורע ומדמם מחרבו – מעלה מליון ואחת אסוציאציות ואף אחת מהן לא נעימה. לי, לדוגמה, זה הזכיר את הסיפור המקראי על קין והבל מעורבב בגירוש מגן העדן. על אף שהתכנים באלבום מדברים על סיפורי גבורה, מלחמות, אנשים ששינו את העולם, העטיפה אינה מלחמתית או כאילו-מתוחכמת. אפילו תמונות הלהקה מרשימות, ולמרות שתמיד אומרים לנו לא להסתכל בקנקן, אני חושבת שאם הקנקן נראה טוב אז זה מסקרן יותר לדעת מה יש בו.

הבחירה בשמות גדולים אינה מסתיימת כאן – האלבום הוקלט באיטליה אצל Nick Savio, גיטריסט לשעבר בלהקת White Skull , אצלו הקליטו גם להקות שכבר הצליחו לבנות לעצמן שם כגון Power Quest ו- Eldritch. Joakim Broden מ- Sabaton תורם את קולו לאחד השירים, ו- Andy LaRocque האגדי, הלא הוא הגיטריסט של King Diamond, אחראי למיקס ולמאסטרינג. נראה ש- Desert לא חסכו במחשבה וכסף, ושהם עושים את כל הצעדים הנכונים על מנת להגיע להכרה עולמית, החל מלקחת את עצמם ברצינות וכלה בלהקיף עצמם בשמות גדולים ולפתח קשרים בתעשייה. בניגוד ללהקות אחרות אפילו שני אלבומי ה-EP הקודמים שלהם נשמעים לא רע בכלל ואף זכו לסקירות במגזינים ברחבי העולם. בתור להקה שכבר קיימת מ-2002 ועברה לא מעט תהפוכות בדרך, אני חושבת שהגיע הזמן שלהם לפרוץ קדימה. מה שבטוח, היה שווה לחכות – התוצר הסופי מבריק, מלוטש, מרשים ואין בו שמץ של חאפריות ישראלית כואבת הרווחת אצל להקות כיום. אבל מה שהכי הפתיע אותי וגרם לי לחשוב שאולי טעיתי בלהקה היתה העובדה הפשוטה ש- Desert אשכרה התבגרו והשתנו. אני זוכרת אותם בהופעות לפני שנים, מנגנים פאוור מטאל "רגיל" יותר, שלא היה רע בכלל אבל גם לא הגיע לבשלות מלאה. עשיתי לעצמי תזכורת מחשבתית לעקוב אחריהם, אבל לא הקדשתי להם תשומת לב מרובה כי כבר שמעתי עשרות להקות מכל העולם המנגנות את הסגנון בדיוק לפי הספר. אבל עכשיו נדמה כאילו Desert מצאו להם נישה ייחודית – הסגנון הוא עדיין פאוור מטאל, אבל לא כזה עם דאבל-בסים בלתי נלאים, קצב שגורם ללב שלך לפעום בחוזקה, וזמר צווחני. כיום הם משלבים בין יסודות הפאוור מטאל, דהיינו – קצב ברור, עבודת תיפוף טובה, קלידים אווירתיים, גיטרות עוצמתיות וכל המאפיינים הרגילים של הסגנון לבין אלמנטים גותיים ואפלוליים יותר, שירה עמוקה ונמוכה, תיאטרליות וטקסטים עגמומיים. הם קוראים לזה Dark Power Metal, Dramatic Epic Metal, או "הנסיון שלנו לשלב צבעים כהים יותר עם הנצנצים של הפאוור מטאל". זה נשמע פחות או יותר כמו התנגשות בין להקות דוגמת Paradise Lost או The Vision Bleak העדכנית יותר לבין להקות קלאסיות, Helloween נניח.

"The Unsubdued" משלב בין שני העולמות ומהווה פתיחה ראויה לאלבום. עמוס בתיאטרליות לא מציקה, ובשירה נעימה לאוזן לצד גראולים, אפשר בפחות מחמש דקות להבין מה עבר על Desert במהלך השנים. במקום שיר ראשון מהוסס ולא סגור על עצמו, מה שלא נדיר למצוא אצל להקות באלבום הראשון, אנחנו נחשפים לטראק מרשים בעל גישה ייחודית, וכאן טמון החוזק של הלהקה בעצם. לא שהם עושים משהו שלא עשו קודם, הם פשוט מחדדים אלמנטים מסויימים כדי למצוא את הנישה שלהם, מדגישים את הצדדים החזקים וזונחים את הצדדים המעצבנים יותר של הפאוור-מטאל. ""Massada Will Never Fall עמוסה בצלילי Strings לצד גיטרות מתכתיות. סולו האמונד באמצע מהווה אחלה מעבר וקולות הרקע משדרגים. על אף שמאוד קל להסחף לאווירה ולהרגיש את עוצמת הגיבורים והסיפורים, זה לא "יותר מדי" בשום שלב. האגדה נרקמת אל מול עיני המאזין והתרוממות רוח קלה נרשמת אצלי: לא נכנע ומסדה לא תפול! למרות שהשירים בנויים סביב עמוד שדרה איתן ישנם אינספור קישוטים המוסיפים להם המון. לדוגמה, בשיר ""Letter of Marque ישנו קטע הומוריסטי בו השיר נעצר, למעט קולות רקע של פאב, והזמר פונה לחבורת אנשים ושואל אותם "האם אתם מכירים את השיר הזה?" וכולם מתחילים לשיר יחד לצלילי גיטרה, ממש כמו חבר'ה במנגל. זה מיוחד, זה לא לוקח את עצמו ברצינות והאתנחתא הקומית הזאת באמצע שיר לכאורה כל כך רציני – עושה את שלה. "Whispers" מתחיל בקטע דיבור וממשיך באווירה דכאונית ואבודה משהו, וכשחושבים שקלטנו את הקטע, פתאום צצים סולואים קצרים של גיטרה וקלידים, ברייקים, השירה מקבלת אופי מעט שונה וכל השיר קופץ מדרגה. "Lament For Soldiers Glory" זוכה לקולו של Joakim Broden כבונוס. הוא שקט וערפילי יותר, הזמרים באים לידי ביטוי בצורה טובה וסוחטים את עצמם עד טיפת הרגש האחרונה. הבחירה ב- Joakim היא בחירה חכמה, הוא אינו מאפיל על הזמר הראשי, שר איתו ולא מעליו ושילוב הקולות הדי דומים שלהם מוצלח ביותר.

בזכות הפרטים הקטנים Desert מצליחים שלא לשעמם בסגנון שבו מאוד קל להתקע על ליינים חוזרים ושומרת על ברק ובהירות במקום ללכת לאיבוד בתוך אווירה מעורפלת מדי. האיזון הזה, הוא מה ששומר על הראש שלהם מעל המים, וזה נדיר לאלבום בכורה. Star of Delusive Hopes אכן מריח חו"ל. המאמצים של Desert השתלמו בהחלט, והם יכולים לשווק אלבום כזה בגאווה ברחבי העולם. הסאונד פיצוץ, הבאסים ברורים וחזקים, הגיטרות בדיוק במקום הנכון במיקס, והבאלאנס מאוזן. ההפקה – כמעט חסרת רבב, נשמעת מליון דולר, הוכחה לכך שההשקעה משתלמת. רואים שהאלבום הזה טופל בידיים טובות ובהרבה אהבה, על ידי אנשים גדולים ובעלי נסיון רב שנים בז'אנר ובכלל. רק חסרון אחד מצאתי, והוא שהשירה טובעת בתוך ים הכלים. הזמר משום מה נשמע עמום, מעט מתחת לכלים במקום להיות בפרונט, מבריק וזוהר כמו שזמר צריך להיות. אפילו שהשירה עמוקה ובאסית, עומס הבאסים, המודגשים גם כך, פשוט מעלים אותו וחבל. אולי זה עניין של טעם, או שמא החלטה מושכלת שמטרתה לטשטש בעיות כגון מבטא בולט. כך או כך, לאור תשומת הלב לכל פרט בסאונד זה מעלה תהיות, ויש לי הרגשה חזקה שזה בא על מנת להסתיר משהו.

לדעתי, שילוב של להקה שיודעת מה היא עושה, מפיק מוכשר והקלטות איכותיות הוא בלתי מנוצח. אם פרט אחד יחסר מהפורמולה הזו הלהקה עלולה שלא לקבל את המגיע לה, גם אם היא מחזיקה בחומר ובנגנים שלא מהעולם הזה. Star of Delusive Hopes הוא שילוב מצויין בין השלושה ורפרנס טוב ללהקות מתחילות. ככה עושים את זה, וההעדפה להתנתק מהבחירה הברורה של מעקב אחרי ז'אנר מצליח לטובת נסיון חלוצי להכניס אליו אלמנטים נוספים על מנת ליצור ז'אנר חדשני ומעניין יותר, חכמה מאוד. אין לי ספק ש- Desert יגיעו לגדולות ויקבלו הערכה ברחבי העולם. אחרי הכל, מגיע להם, בזכות ולא בחסד.