Destruction – Inventor Of Evil

Destruction היו מאבות המזון של הט'ראש הגרמני עוד מצעירותם, כשבפיסגת הט'ראש הגרמני עמדו הם, Kreator ו-Sodom, כשאחריהן רשימה שלמה של להקות אחרות, כמו Vendeta או Deathrow, אבל אלו היו שלושת הגדולות, אלו שהכתיבו את הלך הרוח של הז'אנר, ובלטו כל אחת ויחודה שלה. אחד הדברים החכמים שעשתה הלהקה, היא שיצרה לעצמה מעין Mascot, דמות ה-Mad Buthcer נושא סכין הקצבים, שהפכה לסימן ההיכר של הלהקה. ואולי אחד הסימנים הראשונים לרצון של Destruction לשחזר משהו מהאותנטיות המקורית שלה, הוא זה שהאלבום החדש נושא בגאון גרסא משופרת של אותה דמות קלאסית, וגם אם השיר "Soul Collector" אינו נושא את שם הקצב המטורף, הוא בבירור מדבר עליו ומשמש כשיר נושא, וככזה יש בו כל מה שצריך להמנון ט'ראש, מקצב תופים וגיטרות שנבנה בהדרגה, מהירות ט'ראש אכזרית בהמשך, זה לדעתי השיר הטוב ביותר של הלהקה כבר זמן רב.

כמה דברים נוספים לטובת האלבום, הסאונד של Peter Tagtgren הוא אולי הטוב ביותר שלהם, ומהווה שיפור אפילו לעומת הסאונד המוצלח של האלבומים הקודמים שהפיק Peter, הוא נקי, פריך, וחד. עבודת התיפוף של Marc מעולה, הוא עושה שימוש טכני מעולה בדאבל בס ועבודת מצילות מרשימה, לרגעים הוא הזכיר לי את מה שעושה Ventor ב-Kreator מזה כל כך הרבה זמן. הייחוד באלבום הוא שהלהקה הפעם מנסה לגוון ולצבוע אותו באופן יותר מעניין מבאלבומים קודמים, הדגש הוא לא רק על מהירות, ושיר כמו "The Calm Before The Storm" הוא דוגמא מצוינת, גיטרות קלין, אווירה כמעט Doom, ורק אז שבירה לקצב ט'ראש אופייני יותר, והפזמון הוא שוב לא Destruction אופייני, אחלה שיר, ונחמד לדעת שהלהקה מסוגלת לצייר גם בצבעים קצת שונים.

"The Defaince Will Remain" הוא דווקא השיר האוהב עלי באלבום, ט'ראש קלאסי שמבוסס על ריפים טובים, שירה אופיינית של Schmier, הוא לא מתוחכם מידי, אבל השילוב של לחן טוב, קצב אדיר, והסאונד הבשרני עושה אותו לאחד השירים היותר מהנים של הלהקה. "The Allience Of Hellhoundz" המדובר הוא יותר גימיק מבריק משיר אופייני, הוא מכיל הופעת אורח של כמה מגדולי סולני המטאל, וברגע שהוא נפתח בקולו של Messiah Marcolin איש Candlemass אתה מבין שאולי יש פה בעיית התאמה, הלחן מבריק, הפזמון ענק, אבל השילוב של ערב רב של סולנים לא תמיד נשמע טבעי.

הלהקה חוזרת לעשות מה שהיא טובה בו עם "The Chosen Ones", שוב, ט'ראש גרמני By The Book, אבל עם ליטוש של המאה ה-21 שלדעתי רק תורם. אני נוטה לחשוב שהאלבום הזה יקלע לכמעט כל הטעמים, הוא כבד מספיק, הוא מלודי בדרכו שלו, הוא מופק היטב אבל לא נשמע אובר-מופק, הוא מכיל יסודות קלאסים של הלהקה שימצאו חן בעיני אנשי האולד סקול שגדלו עליה, והוא גם פשוט אלבום מטאל טוב שגם המאזין הצעיר יותר יכול להעריך.