1. The Ravenous Beast
  2. Metal Discharge
  3. Rippin’ The Flesh Apart
  4. Fear Of The Moment
  5. Mortal Remains
  6. Desecrators Of The New Age
  7. Historical Force Feed
  8. Savage Symphony Of Terror
  9. Made To Be Broken
  10. Vendetta

אם יש משהו שהגרמנים יודעים לעשות, שהוא פשוט טוב יותר מאצל כל עם אחר, בו אי אפשר לנצח אותם בכלל, לא משנה כמה תנסו, זה מכונות כביסה. אבל גם ת'ראש מטאל עם ניחוח של שנות ה-80 עובד יפה.

השלישייה הגרמנית העונה לשם הכי בנאלי שיש, דסטרקשן, הוציאה אלבום נוסף מאמתחתה, לאחר שנה וחצי של שקט מאז אלבומם האחרון, העונה לשם הבנאלי עוד יותר – The antichrist. אם יש קלישאת ת'ראש מטאל שהלהקה הזאת לא נוגעת בה, אני כנראה לא מבין גדול בסגנון כמו שחשבתי. סאונד דק ומלוכלך, אך אם זאת ברור וחד – יש. תיפוף מהיר ואגרסיבי, אבל לא כוחני או, בואו נאמר, נהיליסטי – יש. שירה כועסת וארסית, אך עם זאת ברורה למדי ולא מונוטונית יתר על המידה – גם יש. מעילי עור וגיטרות מגניבות – יש, אם כי אפשר בלי לדעתי. כאסח – יש והרבה. אז חסל סדר רשימת הקניות של אבא'לה, ויאללה להתקפה הכוללת.

זהו אלבומם השלישי של דסטרקשן בהרכב הנוכחי שהוא ההרכב הישן. מבלבל? כן, שמייר, סולן ובסיסט הלהקה, יהודי במוצאו, עזב את הלהקה אי שם בין שנות ה-80 ל-90 והחליט לחזור ככה לקראת 1999, בשביל הקטע. מצחיקה העובדה שהבחור הזה מוכר בעיקר בגלל כמה משפטים צווחניים באלבומם הראשון של Eternal Gray ולא מיצירות מופת קצת יותר ישנות כמו Infernal overkill או Release from agony.

אז כן, דסטרקשן הם החוליה השלישית בשלישיית להקות הת'ראש הגדולות שגרמניה מייצאת. כמו שמטאליקה ומגה-דת' תמיד העפילו על סלייר במיינסטרים, כך גם דיסטרקשן התעכבה מאחורי Kreator ו-Sodom. מצחיקה העובדה היא שהקאמבק של שלושת הלהקות הנ"ל היה בערך יחד, בסביבות שנת 2000-2001, כאשר דסטרקשן הוציאו אלבום מנפץ בשם All hell break loose, שמיד אח"כ הזכיר לשתי האחיות התאומות שלה איך מנגנים ת'ראש מטאל ורק שנה מאוחר יותר הן הוציאו את מה שכנראה נחשב הקאמבק ההולם ביותר בהיסטוריה של הת'ראש מטאל באשר הוא (משאיר למשל את מטאליקה, מגה-דת', סלייר ואנת'רקס הרבה מאחורה), Violent Revolution המדהים באיכותו ו-M16 הרוגז והמרשים.

כשזה מגיע לשירה, שמייר הוא סולן הת'ראש הגרמני האהוב עלי. בעוד להקות הת'ראש הגרמניות ידועות כמזניחות את נושא השירה (עד לאחרונה בכל אופן. כשכמעט ניתן למצוא בכמה מן השירים איזה פזמון מלודי או שניים), אבל לא במקרה של שמייר ידידנו. הבחור הזה משקיע את כולו במה שהוא יכול לתת מבחינה ווקאלית (וזה אומר לא רק נהמות חנוקות כמו של מר אנג'לריפר או צרידות ארסית כמו של מר פטרוזה) והוא שוצף קוצף על כל העולם וחמותו בצעקות המזכירות גרסה אגרסיבית ובועטת של דייב מאסטיין. הבחורצ'יק הזה הוא ענק ומכוער בצורה עצבנית, אם כי כיעורו מתגמד לעומת הפרצוף הממש דוחה של הגיטריסט של דיסטרקשן, הלא הוא מייק. ביחד עם מתופף מכוער לא פחות – שלושת המכוערים מביאים את הדבר היחיד שהם יכולים להצליח בו ולהישאר בו בעשירייה הפותחת כבר 20 שנה. נכון, אולדסקול ת'ראש מטאל, בהפקה מצוחצחת ובחיוך לבבי דסטרקשן אכן עונים על כל הציפיות.

אם נתעלם מהתקופה נטולת השמייר של הלהקה (הם עצמם מתעלמים מזה, אז נכבד את רצונם. זה כמו פנתרה לפני פיליפ או מגה-דת' פוסט-פרידמן) ונתייחס בעיקר לתקופה האחרונה של שובו להרכב, זה הוא ללא ספק האלבום הכי טוב מבין השלושה האחרונים. שמייר נשמע פחות מונוטוני ופחות כמו "ככה תעשו ת'ראש מטאל בארבעה-עשר שלבים פשוטים" מבחינת הפורמולה אשר נשחקת בקלות. הוא נשמע חי בצורה בלתי רגילה, אם כי שוב, זה לא מגיע לרגלי Infernal overkill.

האלבום נפתח בסאונד עמום, מעורר חשד (שמא הלהקה חזרה כל כך אחורה לשנות ה-80, לימים בהם גם ההפקה נשמעה זוועתית ?) אך מיד מסתדרת ההתקפה על בוריה והשיר The ravenous beast משתלח אל המאזין חסר הישע. קשה למצוא שירים בולטים באלבום שכן רובו הגדול, אם לא כולו, בנוי תחת אותה נוסחה שאולי משעממת את התחת לאנשים יאפים חסרי סבלנות שהמילה ת'ראש היא קודם כל "אשפה" ורק אח"כ "הכאה" עבורם, ימצאו את האלבום הזה נגרר ומעצבן, שממצה את עצמו תוך 40 שניות והוא נמשך מסיבה זו או אחרת 40 דקות. בולשיט.

האלבום הזה מתחילתו ועד סופו הוא מעדן אנין-טעם לכל חובב-ת'ראש מטאל, באשר הוא. יש פה ריפים אכזריים כמו האינקוויזיציה, סולואים מהירים כמו פורמולה 1 שעובדים לפי פורמולה אחת (והבא שחושב שזה משחק מילים מטופש) ודאבל-קיק מהיר לאשכים מבחינת התופים, אשר נעים ממקצב הפולקה המוכר לכולם, דרך מקצבי הארדקור משהו כמו בשיר Desecrators of the new age. באופן מעשי, המילים עצמן קצת חסרות שנינות והשיא מבחינה לירית (גם כן לירית) הוא Historical force-fed. אבל בדסטרקשן לא מחפשים חוויה פואמית, אלא את פס-הקול להד-באנגינג בלתי ניתן לעצירה (ואולי גם צלילי הרקע של מועדון אפל באיזה סרט, ניחא, סוטים). מהבחינה המוזיקלית דסטרקשן מייבאים את כל מה שמבקשים מהם וזה אכן עניין של היצע וביקוש. תביא ת'ראש מטאל, תקבל את ה-83 המגיע לך.