Devildriver – Beast
יש משהו מאד מסוכן במה ש-Devildriver עושים. זהו אלבומם החמישי, והלהקה הצליחה לטפוח בכאפות כעוסות לכל מי שלא האמין ש-Dez Fafara – אותו סולן פריק פרובוקטיבי שסרח מהפוזה של עולם ה-Goth Rock ומיטב השטיקים של מוסיקת ה-Nu Metal – יוכל לעשות מטאל אמיתי וכבד ביום מן הימים. מוסיקת מטאל כזו שתהרוג את המאזין הבלתי מיומן, ותגרום לאוהבי מטאל אדוקים פשוט להשתולל ברחבי רחבת הפוגו. אמנם ההתחלה של Devildriver לא הייתה לגמרי לרוחי, אבל באלבומם השלישי כבר השתכנעתי. מלהקת Metalcore מסוגננת וכבדה הם כבר ממש פשו בעולם שלם של Melodic Death Metal ו-Groove Metal, ולמרות שלא מדובר ביצירה מסורתית אה-לה Accept, אי אפשר להכחיש שהלהקה הזו בהחלט זכתה בזכות ולא בחסד להיקרא "להקת מטאל".
בנוגע לאיכות הכתיבה, אמנם הדעות היו חלוקות, אבל אם יש משהו שלא ניתן לקחת מ-Devildriver זה היות הגנים פשוט מקצוענים מהרמות הגבוהות ביותר שזה מגיע לכלים שלהם מבחינה טכנית. התיפוף יקדח לכם בראש במהירויות מסחררות, הגיטרות תשתוללנה גם מבחינת ריפים של הרס וגם מבחינת מלודיות כובשות והלהקה כולה יוצאת מהכלל שזה מגיע לנגינה אחידה ומשותפת. יודעים מה ? החל מהאלבום The Last Kind Words מבחינתי הם גם הצליחו לכתוב שירי מטאל טובים – ואפילו טובים מאד – ולא רק לנגן מהר וביחד. אבל הבעיה היא בסופו של דבר ש-Devildriver התקבעה לה במשבצת הבטוחה הזו של מטאל נודף כוח ועוצמה אם כי נטול השראה אמיתית. אין פוזה ב-Devildriver. הלהקה מודה בעצמה "אנחנו לא מתיימרים להמציא את הגלגל" והאמת היא שטוב שכך, אבל קשה כבר להחליט אם ההרכב רוצה להמשיך ולהסתער על התודעה המטאליסטית במלוא כוחו או פשוט לעשות את אותו הדבר שוב ושוב.
אלבומה החדש, שנקרא בפשטות Beast, נשמע אמביוולנטי קצת בנוגע לשאלה הקודמת. הוא עומד במקום מבחינה קרייריסטית של Devildriver. הוא לא טוב כמו האלבומים שעיצבו את הלהקה, אבל הוא בהחלט לא אלבום רע, או האלבום הכי פחות טוב שלהם, Pray For Villains מלפני שנתיים. האלבום נפתח עם Dead To Right האגרסיבי. רעמים מכניים פותחים את ההפצצה שהרבה יותר קרובה ל-Death Metal מאשר ל-Groove Metal סטנדרטי. ההפקה נוצצת (מיקס של הרב-אומן Andy Sneap, אי אפשר באמת לצפות למשהו פחות ממעולה, אם אתה חובב את הסגנון) הנגינה חולנית ו-Dez נובח כמו שד משאול תחתיות. כאשר מגיע השיר השני Bring The Fight (To The Floor) הגבולות נמתחים עוד קצת. המטאל עוד יותר מוקצן, השירה עוד יותר אגרסיבית – והפעם בשיר עם פזמון טיפה'לה יותר קליט ועבודת גיטרות יותר משולחת רסן, נדמה שאנחנו בעליית מדרגה. Hardened השיר השלישי הוא הראשון שבאמת גורם לך לרצות ולשמוע אותו שוב. אווירתי מעט יותר, אבל עדיין שומר על מינון גבוה בצורה מוקצנת של אגרסיביות וכוח. לא אלאה אתכם בביטויים כמו "אגרסיביות היא שם המשחק פה", זו תהיה התבטאות טיפשית כי המשחק הזה לא משוחק כבר בשום צורה אחרת מזה שנים. אבל כש-Devildriver נכנסים לשיר הרביעי, החמישי והשישי המאזין כבר מתחיל להתעייף. כמה זמן עוד אפשר להישאר בהילוך חמישי ושטני שכזה ? השחיקה עולה בכמה שלבים במעלה הסולם כאשר אנחנו מבינים שמדובר בפחות או יותר בשירים נוסחתיים, וב-12 כאלה באלבום שאורכו כשעה.
בסופו של דבר, לא מדובר בשום צורה באלבום רע. שירים כמו Blur או Crowns Of Creation לא רק נותנים בראש, אלא גם יכולים לנתק לכם אותו מהצוואר מרוב Headbanging. מי שאהב מאד את The Last Kind Words יאהב גם את The Blame Game. המילים מטופשות להחריד מצד שני, אבל אם לא מפריעה לכם השלכת קללות וראייה אגוצנטרית של כעס על העולם – עם דילול לשוני עד לרמה של קלישאות וביטויי רחוב קצת מטופשים כמו בשירים Shitlist ו-Coldblooded שהם מאד טובים אם מבטלים את הליריקה שלהם. הלהקה בולטת מאד לטובה בפזמונים קליטים ובריפים המהירים והכואבים כגרזן, אך הרפטטיביות, חוסר ההשראה למנעד מוסיקלי מעט יותר רחב, ובסופו של דבר גם שחיקה הולכת וגוברת הופכת את האלבום הזה לאלבום טוב ותו לא. מצד שני, מי שבאמת מחפש רק להקת מטאל מודרני, כבדה ואכזרית – בלי בולשיט ובלי לשחק ב"כאילו מטאל כבד" אלא כל העיסקה, Blast-beats, ריפים של טרמלו כמו ב-Death Metal, סולואים מהירים והפקה מעולה, מגובים על ידי סולן כריזמטי בסופו של דבר – לא משנה כמה Coal Chamber הייתה להקה חלשה בעברו – ימצא פה אלבום מוצלח. מה שעושה את Devildriver ללהקה ששווה לשמוע היא הצניעות שלהם בסופו של דבר. אין בהם יומרה לשנות את פני עולם המטאל, אלא רק להתברג כמה שיותר גבוה בו באמצעות מטאל כבד, בלתי מתפשר ובלתי מחדש בשום צורה. הלויאליות הזו אינה בהכרח חסרון לדעתי. אני בהחלט מסוגל לפרגן ללהקות מטאל שלא סתם רוכבות על עגלת ההצלחה, או סתם בלתי מקוריות, אלא באמת ובתמים עושות את זה מאהבה לז'אנר, לקהל ולמקצוע. אני מקווה שגם אתם.