Devin Townsend Project – Z2

דווין טאונסנד לא נח הרבה בשנים האחרונות. אני יוצא מנקודת הנחה שאתם מכירים את האיש, הקרחת, הגיטרה והאגדה. במידה ולא, אנא פתחו בחלון השני Youtube והקשיבו ל City של Strapping Young Lad או לכל אחד מאלבומי הסולו שלו או של הפרויקטים שלו או אפילו אם בא לכם להרחיק לכת ולשמוע עוד אלבום על הדרך תקראו את הסקירה שלי על אלבומי הסולו הקודמים שלו שסקרתי Deconstructionו Ghost.

צימצמתם פערים ואתם יודעים על מי מדובר? אז בואו נחזור לסקירה. מאז שהתפרקה הלהקה העיקרית שלו ולאחר שסוג של התמסד, גילח את הראסטות והחליט לחיות אורח חיים חיובי וקצת פחות הרסני בנסיון לאזן את עצמו, הבנאדם לא הפסיק לייצר מוזיקה איכותית גם אם קצת הוריד מהמינון של הטירוף. עם ההרכב שלו Devin Townsend Project ומחוצה לו Townsend סוף סוף מצא לו סוג של מסגרת מאוזנת ליצור מוזיקה שעונה גם לצד הרגיש וגם על הצד המטאליסטי/דו קוטבי/מכסח שבו.

עם ההרכב שלו(שהשתנה בין אלבום לאלבום) הוא יצר בשנים האחרונות שרשרת של אלבומים נהדרים. Ki הלך בצעדי תינוק, אלבום עדין ונסיוני שלא קפץ רחוק מדי שהזכיר את פרויקט הסולו שלו יותר מאת הדברים המחורפנים של SYL. האלבום השני Addicted לקח את התאטרליות והסאונד הענק של SYL וחיבר אליהם את הקול הגדול של Anneke van Giersbergen סולנית The Gathering שמאז אותו אלבום הפכה לחלק בלתי נפרד מההרכב הצמוד שלו. Deconstruction היה סיבוב פרסה עצבני לימי הכאסח של SYL ולאהבה שלו למטאל טכני,כבד וגדול מהחיים והכיל שורה של תפקידי אורח נהדרים מענקים בתחום מ Between The Buried and Me, Meshuggah ועוד . Ghost יצא איתו יחדיו ולמעשה איזן אותו והיה היינג שלו לעומת האקסטרים מטאל העצבני של אחיו, מדובר באלבום צ'יל אאוט לכל דבר ועניין ואחד הדברים היותר שלווים שעשה טאונסנד מימיו. אלבום האולפן האחרון שלו עם ההרכב היה Epicloud שלקח את מה שעשה ב Addicted למקום חדש וקיצוני אף יותר. מעין מטאל אצטדיוני, סימפוני מלא בשמחה ואנרגיות מטורפות שנשען על האיזון בין הקול שלו, הקול של Anneke והסאונד הענק ורב השכבות שפיתח.

הפעם הוא חזר להביא חזרה הישר מהכוכב Ziltoidia 9 את Ziltoid, פרויקט הסולו הפסיכי שלו שיצא שנה לאחר שסגר את הבאסטה עם Strapping Young Lad. אלבום קונספט מטורף שסיפר את סיפורו של Ziltoid The Omniscient חייזר שהגיע אל כדוה"א במטרה לטעום את כוס הקפה האולטמטיבית שיש למין האנושי להציע לו. לאחר שהוא לא קיבל את הקפה שרצה הוא תקף את כדהו"א ואחרי שהובס ע"י Captain Spectacular המשיך במסע תמוה כשבסופו גילינו שהכל היה חלום של עובד בבית קפה ובעצם כל מה ששמענו היה החלום שלו. המסע המטורף הזה היה אופרת חלל מופרעת רב סגנונית שהכילה רגעים גדולים מהחיים בצורה שרק Townsend יודע לספר.

הוא הקליט את כל הכלים, הקולות והשירה באלבום לבדו, כשאת העזרה היחידה הוא קיבל מ Fredrik Thordendal גיטריסט להקת Messhuggah ששלח לו את תוכנת התופים Drumkit from Hell שאיתה הקליט את התופים לאלבום וששימשה את Meshuggah בהקלטות של Catch 33. מדובר היה באחד הרגעים היותר מוצלחים בקריירה שלו, שהראה שיש חיים אחרי הלהקה ובאלבום שנראה שדווין עצמו נהנה ממנו כמו שהקהל אהב אותו ולכן אחרי שדיבר על כך במשך הרבה זמן, רצה ולא הצליח ודחה את העניין במשך כמה שנים, הנה יוצא לו סוף סוף החלק השני בעלילותיו, Z2.

Townsend כגאון המגלומן שהוא, החליט לשחרר שני אלבומים במקביל תחת הכותרת הזאת והחלק השני של פרויקט זילטויד נחלק לו לשני חלקים שהם למעשה שני אלבומים נפרדים: Sky Blue ו Dark Matters.
האלבום הראשון Sky Blue נפרד לחלוטין מסאגת Ziltoid והוא אלבום נוסף של ה Devin Townsend Project על כל המשתמע מכך. מבחינת כל האלבומים ששיחרר בפרויקט הוא ללא ספק ממשיך את מה שנוצר ב Addicted והתפתח ב Epicloud. אלבום מטאל תעשייתי-מלודי גדול מהחיים שנשמע בדיוק כמו למה שלמדנו לצפות ולהנות מההפקה של Townsend.

במשך כל האלבום שוב חוזרת ומתבלטת Anneke van Giersbergen שפשוט הפכה לחלק בלתי נפרד מהנוף המוזיקלי של ההרכב. הקול היפהפה שלה בשילוב השירה המשתנה של Devin עצמו מובילים את השירים והופכים אותם ליפים כל כך. Fallout גורם לך לצביטה בלב מהשילוב בין השירה הסוחפת שלה לשירה המרגשת של Devin בפזמונים. על אותו עקרון עובד גם Universal Flame שהוא חגיגה של ממש בין הקולות היפים של שניהם ביחד עם המוזיקליות העשירה שעוטפת אותם. יש שיגידו שהקיטש מוביל את הטון כאן ושמשהו כאן טיפה שמח מדי, אני מקבל את זה באהבה וחושב שזה המשך הגיוני לנסיונות הקודמים שלו בהרכב.

הבעיה היחידה שיש כאן אולי היא הרגעים הטיפה נינוחים מדי בין השירים שמזכירים לא מעט את Ghost שאומנם היה אלבום מבורך אבל יותר הרדים אותי מאשר עניין. מעבר לכך ישנם כמה רגעים שהאלבום זולג למקומות פופיים מדי וקורץ קריצה רחבה מדי למיינסטרים עבורי. בשיר Silent Militia למשל יש טקסט שהושאל מאחד הלהיטים של Will.I.Am ומקצב דאבסטאפי וישנה קצת הרגשה שהדהירה לעבר מחוזות הפופ קצת מציקה. מצד שני כל מי שעקב אחרי האלבומים של ההרכב כבר מכיר את המקומות הללו וכנראה שזה לא יפריע לו כמו שזה הפריע לי. למרות זאת הטירוף מבעבע מתחת לפני השטח והוא חוזר ועולה בדמות קולות, סימפולים, גיטרות אגרסיביות והעושר המוזיקלי וההפקתי הכל כך מזוהה עם מה שעושה דווין.

Sky Blue בסופו של דבר הוא עוד אלבום עוצמתי וחיובי של Townsend בפרויקט שלו, יש שיגידו שהנינוחות והמוזיקה המגה חיובית והדביקה שבו קצת מבעסים ביחוד באלבום שיש עליו בענק Z2 אבל בדיוק בשביל זה יש את הדיסק השני, שמזכיר לנו שמאחורי כל בחור קירח עם קול נעים וצלילי גיטרה חמימים יש גם בחור קירח שאוהב את Meshuggah ו Soilwork ו…אופרות חלל עם חייזרים.

אז הגענו לדיסק השני ולשובו המיוחל של Ziltoid שלשמו התכנסנו. האלבום נפתח בקול צהלות לכבוד הגעתו של Ziltoid ומהר מאוד ניתן להבדיל מה מפריד בין Z2 לאותו Ziltoid של 2007. ההפקה העוצמתית והבומבסטית שמאפיינת את Townsend בשנים האחרונות מהדהדת כאן, אם בפרויקט הראשון היה רגעים של מחזמר כאן המחזמר מתודלק בסטרואידים ופטריות הזיה, אפקטים ושכבות נוספות ועוד המון מטאל.

Anneke van Giersbergen חוזרת גם היא לחלק השני ומשלימה את דווין ותורמת נוכחות נשית ודיבוב לחלק מהדמויות המגוונות שהצטרפו לסיפורו המופרע של Ziltoid ולהרגשתי גם הופכת את כל הסיפור לקצת יותר טים ברטוני.

הסיפור שעוטף את היצירה המופרעת הפעם כולל מזימה של Ziltoid לחטוף את ה Poozerim(לא פווזרים! פוזרים.) שהם מין יצורים חלליים עם קול חמוד, מלחמה עם כוחות חוצניים נוספים, סיפור עמוס ומטורף על המאבק שבין זילטויד לבני האדם, הנסיכה החוצנית ודרמה קורעת לב לקראת הסוף (לא אהרוס לכם אבל כן אספר שגם הפעם יש פה קפה) אבל הסיפור רק עוטף את המוזיקה של Townsend שכרגיל היא מצוינת. נכון שבהשפעת החומר המוזיקלי שעשה בשנים האחרונות זה הפך את הכל לטיפה יותר דביק וקיטשי, אבל עדיין יש פה מטאל משובח ומוזיקה שמזכירה לנו שהוא מעולם לא שכח מאיפה הוא בא ושדאבלים, סולואים מחוראים ורגעים מטאליים גדולים מהחיים זה עדיין דברים שעושים לו את זה. אפשר לשמוע הפעם השפעה של הרכבי Metalcore ו Djent ומטאל יותר מודרני אבל בבסיס זה עדיין אותו דווין מחורפן שיוצר מטאל פסיכי שמתאים לסיפור הפסיכי שכתב כמו כפפה והופך את כל לחגיגה אחת גדולה.

לסיכומו של עניין גם אם קצת קשה לעכל שני אלבומים בבת אחת, Devin Townsend היה ונשאר אחד המוחות הגאוניים, המוזרים והיותר מבריקים במטאל. הוא מצליח לשלב בחינניות את שני האלבומים שכל אחד עומד על יחודו, הראשון כאלבום מטאל סימפוני מעלה חיוכים ענקי והשני כחלק שני מכובד בסיפור פרוגרסיב-מטאל מודרני וכוחני שמסתמן כטרילוגיה של ממש עם חלק שלישי שיגיע מתישהו. מי שנהנה מאלבומיו הקודמים בפרויקט וב SYL צפוי להנות גם כאן, אחד הרגעים היותר מוצלחים בדיסקוגרפיה שלו, המשך מכובד למורשת Ziltoid והאזנה מאתגרת ומהנה שעומדת בכל הציפיות ואף מעלה אותן לקראת הסיבוב הבא. תשמעו ותשתדלו לא לשתות יותר מדי קפה.