Dew Scented – Incinerate

תמיד אמרתי שאם יש בעיה כלשהי בז'אנר הת'ראש מטאל, לא משנה מאיזו מדינה הוא מגיע, זה חוסר המקוריות. כמה עוד עותקים חיוורים של Slayer, Megadeth, Metallica ו-Kreator אנחנו נקבל ? וובכן, כמובן שהסקת המסקנות שהגדולים הותירו מאחוריהם היא לקח שכל להקת ת'ראש מחויבת בעצם קיומה ליישם כמה שיותר – אבל אפשר לומר לזכותם של Dew Scented הגרמנים, שלפחות השם שלהם מקורי.

Dew Scented הם להקה מוכרת בגל החדש של הת'ראש מטאל האירופאי. שמם הנלקח משיר של כותב האימה המפורסם אדגר אלן פו – הוא בהחלט נקודת אור בוהקת בתוך כל אגם ה-Tormentor וה-Evildoer ושאר השמות המרושעים והמפחידים של מרבית להקות המטאל, ביחוד בז'אנר כה מחובר ליסודותיו כמו הת'ראש מטאל. Dew Scented כמו להקת ת'ראש מטאל מודרנית מהמניין, אינם בדיוק נשמעים כאילו הוקרצו בשנות 1984. השירה הגרונית מזכירה לעתים הארדקור ולעתים דת' מטאל, הרבה יותר קורצים לאלבומים כמו One kill wonder של The haunted או אפילו Divine intervention של Slayer (שבסופו של דבר, הפכו את ז'אנר המטאל על פיו, וקשה למצוא להקת אקסטרים מטאל כלשהי שאין בה זיקה ואפילו קטנה לאיך ש-Slayer סידרו את הז'אנר מחדש). עם שבעה אלבומים, שכולם ללא יוצא מן הכלל מתחילים באות I – שהרעיון הפך לסימן ההיכר של הלהקה, משחררת Dew Scented את אלבומה הכבד ביותר, המקורב ביותר לדת' מטאל, והאיכותי ביותר בקלות.

משהו תמיד היה חסר ב-Dew Scented עד לפני אלבום אחד אחורה. כל השירים נשמעו כאילו הולחנו באחר-צהריים אחד, הם עשו את עבודתם, אבל רק שניים-שלושה שירים באלבום באמת קלעו לטעמו של חובב ת'ראש כבד-לשון ועב-כרס שכמותי מבלי להשמע רפטיטיבים יותר מדי, או פשוט נטולי-אמירה. יש סיכוי סביר גם שכשהאוזן מתרגלת כבר לשמוע את אותם האקורדים והכריזמה של אף אחד מהנגנים לא בוקעת בבעיטת מגף מתוך הרמקול – הרבה יותר קשה ללכד את כל האלמנטים הטובים במוזיקה תחת מטרייה אחת, וקלחת הת'ראש פשוט הופכת מבלי להתכוון לבליל ת'ראשי טוב, אך משעמם.

אז יצא Issue VI – אלבומה השישי של Dew Scented, ופתח את הצ'אקרות של ההרכב. לא מדובר בשינויים דרסטים כמו ברוח חדשה שנשבה במפרשים. הדינמיקה של האלבום גרמה לו להשמע יותר משכנע, פחות מאולץ, והרבה יותר טבעי – אתגר עצום ללהקה שמנגנת ז'אנר שמיטב חוקיו כבר בוצעו עד תום יותר מ-15 שנה אחורה.

באלבומה החדש ממשיכה Dew Scented את אותה המלאכה. יש פה ושם שירים שהטמפו שלהם יחסית רגוע, אבל המגמה הכללית היא לחבוט בראש ללא היכר, כשהרשות ניתנת מלמעלה לחרוג מגבולות הת'ראש, ללטף מדי פעם את ההארדקור מצד אחד ואת הדת' מטאל מצד שני, וכל זאת על מנת לרקוח אלבום מטאל אגרסיבי ואיכותי. על המיקסים יושב בכס המלכות אנדי סניפ שהפך לאגדה חיה, ונותן לכל צליל, מכת תוף ופריטה להפוך למדושנת בעוצמה.

האלבום נבדל מחבריו בכך שיש לו פתיח וקטע סגירה הלוכדים אותו במסגרת מוזיקלית מסודרת, בערך כמו ש-Hell awaits נפתח ונסגר עם אותו הקטע. עם נפרד מהעטיפה המוזיקלית שהיא הרצועה הראשונה והאחרונה באלבום – נגלה את הבשר העיקרי – 11 שירי הלל לכאסח שחובטים וחובטים וחובטים, כפי שאלוהי הת'ראש רצו שמוזיקת מכות תשמע.

עם שירים כמו That's why I despise you או Now or never שקולעים בדיוק את מהות כל מה שכוחני במוזיקת מטאל, תחת מקל הניצוח של סולן ההרכב לייף ג'נסן – שקולו הגרוני מצליח להתעלות על ביצועי עבר, נדמה שכל רגע הולך לפוצץ איזו ריאה מרוב כעס, אפשר בקלות לראות למה להקות כה רבות כמו Amon Amarth, Destrucion, Nevermore, Deicide ואחרות לקחו את Dew Scented להיות להם ללהקה אורחת במופע החימום. אם המוזיקה שלהם אכן צועקת במלוא העוצמה "אני פצצת אנרגיה המאיימת להתפוצץ כל רגע" גם בהופעה חיה – הם אחד מההרכבי הת'ראש המבטיחים ביותר שאפשר לשים עליהם את היד, והם כבר הספיקו להוכיח את זה למאות ואף אלפי מאזינים וקהל-יעד שבה לחזות בהם מדי פעם בהופעות החיות.

האלבום הנוכחי והחדש, Incinerate, הוא היחיד שבאמת מעביר את התחושה של מהומה רבתי כאילו הרמקולים עצמם מאיימים לקפוץ עליך במעגל פוגו. האווירה היא בהחלט של משהו חי ומאיים, ומאזין ותיק של מטאל רק צריך לעצום את עיניו עם אוזניות בתנוכי האוזניים והשיר Vanish away יתחיל את המחול בו כל העולם ישרף ויישאר רק הכעס של Dew scented.