Dezperadoz – An Eye For An Eye

אני ידוע כמי ששומר נאמנות ללהקות שאני אוהב, וכשלהקה הוציאה אלבום בכורה אדיר כמו The Dawn Of Dying יש סיכוי מצוין שאני אשאר איתה עד השלב שהיא תהפוך ללהקת פולק-בלאק אוקראינית ותחליט לשיר על כמה היהודים אוהבים את המצות שלהם עם דם קרוש, ואז אני אתחיל לשקול את זה שנית. זה ש Dezperados והמוח שמאחריה, Alex Kraft, הוציאה אלבום שני מעולה בשם The Legend And The Truth לאחר מכן בהחלט עזר לה להתקבע בראש שלי כאחת הלהקות הגרמניות הנוכחיות הטובות יותר של מטאל מלודי איכותי.

למרות ש-Tom Angelripper, איש Sodom האגדי, כבר לא חלק מההרכב כפי שהיה באלבום הראשון, Dezperadoz עדיין עושים הבי מטאל כבד, עם נטייה גם לספיד מידי פעם, שמרוויח מנגינת גיטרה אדירה של Kraft שגם שר מצוין, ואפילו מזכיר לעיתים את Layne Staley ז"ל מ-Alice In Chains, מינוס קצת עומק ודיכאון. הלהקה תמיד ישבה על נישה די ייחודית – מטאל מערבונים, או Western Metal – זה בהחלט לא אחד הז'אנרים החרושים יותר שניתן לדמיין, בגדול זה מטאל שנשמע אמריקאי מאד, דרומי, שנוגע מידי פעם בקאנטרי.

כדי להשלים את התמונה הלהקה עושה בפעם השנייה אלבום קונספט, בפעם הקודמת זה היה על Wyatt Earp, השריף האמריקאי הנודע, והפעם זה עוסק באדם שנתלה בארה"ב לפני למעלה מ-100 שנה, והאירועים שהובילו אותו להתנדנד על חבל כמו סאדם חוסיין באחד הרגעים הפחות מרשימים בחייו. גם הפעם מדובר על מקרה אמיתי, כפי ש-Kraft סיפר לי בראיון שעשיתי איתו לפני שהאלבום יצא. האלבום נפתח עם קטע מוזיקלי קצר שטווה את תחילת העלילה ומשם פורץ ל-"Hate", שיר מטאל המנוני למדי, שמתאר את תפיסת העולם של כוכב הסיפור, הפעם בליווי סוג של תזמורת שמוסיפה עוד עומק לשיר. הסאונד מלוטש ומושקע, פרי יצירתו של Dennis Ward, איש להקת Pink Cream 69 ומפיק עסוק מאד בגרמניה.

השיר שאחרי הוא אחד מרגעי השיא של האלבום, מתחיל כפסקול של מערבון ספגטי משנות השבעים, ז'אנר שבהחלט היה השפעה גדולה על המוזיקה של הלהקה, וממשיך משם למטאל איכותי, כבד וקודר למדי. כבר בשלב הזה אני מחליט שהלהקה הצדיקה את עצמה שוב, ואין אפילו המנון אחד הקורא לבישול יהודים עם קניידלך באופק. השיר "The Wild Bunch" הוא שיר איטי ואפי, מלווה בתזמורת ומבחר תוספות ששוב נוטעות את התחושה שאתה במערבון, הפעם חוזר להופעת אורח גם Tom Angelripper האגדי, שקולו הניחר עשה את Sodom למה שהיא.

השיר השישי האלבום הוא המשך של מסורת וותיקה של הלהקה – קאבר לשיר המזוהה עם ז'אנר המערבון, או במקרה הזה, פשוט שיר שמבחינת תוכן יכול להיות שיר מערבון קלאסי. "Riders Of The Storm" של להקת The Doors זוכה כאן לביצוע נהדר, אקוסטי למחצה, מלא אווירה, שבהחלט לוקח את השיר הקלאסי ישירות למחלקה של Ennio Morricone, המלחין האיטלקי שאחראי יותר מכל אדם אחר לסאונד המערבון שמזוהה עם הז'אנר. בעבר הלהקה ביצעה את "Ghost Riders In The Sky" הקלאסי ואת "Rawhide", אך נראה לי שזה הביצוע הטוב ביותר שהיא עשתה עד עכשיו.

"Here Comes The Pain" הוא עוד שיר כבד של הלהקה, שבו ריף מטאלי כבד מלווה בגיטרות Overdrive שמכניסות את האלמנט המערבוני למוזיקה, והפעם את תפקיד השירה העיקרי עושה Tom Angelripper, מה שגורם לזה להישמע כמו שיר מהאלבום הראשון של ההרכב, בהחלט גיוון מעניין ומבורך בתוך אלבום שרובו מלודי יותר. רק בהמשך משתלב Kraft עם השירה המלודית, ונותן עוד צבע לשיר. כדי לסיים את האלבום באווירה חיובית, Kraft פוצח ב-Hoe Down, אותו שיר שמלווה את ריקוד החלפת הזוגות הטקסני האופייני, רק אם מאזינים למילים מבינים שמדובר בעצם בגרסא שמחה במיוחד שמתארת את 25 הדקות האחרונות בחייו של גיבור הסיפור, כהשניות האחרונות נשמעות, כמובן, כבר הרבה פחות שמחות… קשה להיות שיכור עליז כשהמפרקת שלך רוקדת ריקוד שונה משלך. לסיכום, אחלה אלבום, אחלה מטאל, הלהקה הזו לא מפשלת, ו-Kraft הוא אחד האנשים המוכשרים ביותר בסצנת המטאל המלודי העכשווית – לא אלבום קלאסי או אגדי שישאר לנצח אולי, אבל בהחלט אחד שיעביר לכם בכיף 53 דקות מהחיים.