Dezperadoz – The Legend And The Truth

06/09/06
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. The Legend And The Truth
  2. Dust Of History
  3. First Blood
  4. Deadman Walkin'
  5. Rawhide
  6. Tombstone
  7. March To Destiny
  8. OK Corral
  9. Shootout
  10. Barrel Of A Gun
  11. Earp 's Vendetta
  12. Friends Till The End
  13. Echoes Of Eternity
  14. Hellbilly Square
  15. Alex

ב-1999 יצא אחד האלבומים היותר אהובים עלי במטאל, האלבום הראשון של Desperados, שבו שיתפו פעולה אלקס קראפט, גיטריסט להקת Uncle Tom, וטום אינג'לריפר, סולנה המיתולוגי של Sodom ומנהיג Uncle Tom. השניים יצרו את אלבום מטאל המערבונים הרשמי הראשון, תוך שילוב בהבי/ט'ראש כבד עם מוזיקה אמריקאית דרומית ופס קול של מערבון, וזה עבד, אלבום שהיה גם מלודי, גם כבד, וגם בעל טעם מיוחד שאין הרבה כמוהו. האלבום כלל גם קאבר לשיר האמריקאי הישן "Ghost Riders In The Sky" שקיבל פירוש שונה למדי כשאינג'לריפר שר אותו.

שבע שנים אחרי והלהקה חוזרת, עם לא מעט שינויים, אינג'לריפר הוא כבר לא חלק מההרכב, וקראפט הפעם לוקח את תפקיד הסולן, גם המוזיקה קצת פחות כבדה, עדיין מטאלית עם נטיות ט'ראש בקטעים מסוימים, אבל ללא ספק רגועה יותר. עם דניס וורד, איש Pink Cream 69 ומפיק מצליח, הלהקה מרוויחה גם סאונד מצוין שתורם הרבה לאלבום, מלבד חברי ההרכב מתארחים כאן גם דורו פש, זמרת המטאל הגרמניה הוותיקה, טוביאס סאמאת', איש Edguy, מייקל וויקאת', גיטריסט Helloween, ויואקים קאנס, סולן Hammerfall.

האלבום הוא אלבום קונספט שמספר את סיפורו של איש המערב הפרוע וויט אירפ, הסיפור מתרכז בחייו ובעיקר בקרב הידוע של וויט ואחי, זה ב-או.קי קוראל. כל הפיתוח של האלבום נעשה כמו פסקול למערבון גרנדיוזי, החל מהאינטרו התזמורתי, בהחלט פסקול למערבון, ועד קטעי המעבר בין השירים. מבחינת השירים עצמם – מטאל פשוט ומלודי שבכל זאת מרשים עם יכולת נגינה של חברי ההרכב, ובראשם קראפט עצמו. מלבד הנגינה שלו יש לקראפט גם את אחד הקולות המלודים החזקים ששמעתי לאחרונה, הוא נשמע יותר אמריקאי מאמריקאי, בייחוד בבלדה "'Deadman Walkin", שיר שקט עם עיבוד תזמורתי שעובד מעולה.

מלבדו יש גם שירים כבדים ובלתי מתפשרים כמו "Dust Of History" הט'ראשי ו-"Ok Corral". גם הפעם יש קאבר, הפעם לשיר "Rawhide", עוד קלאסיקת מערבונים אמריקאית וותיקה. אין ספק שהאלבום הוא הבייבי של קראפט, וכולו מבוסס על הכישרון של קראפט עצמו, אבל יש לו מספיק כדי להחזיק את האלבום ולגרום לו להיות אחד מאלבומי המטאל המלודי הטובים ששמעתי כבר די הרבה זמן. הוא אמנם לא דומה במיוחד לאלבום המקורי, ואין בו כבר את החספוס של הקול של אינג'לריפר, אבל מי שהקונספט המערבוני מעניין אותו, ונהנה ממטאל גרמני/אמריקאי משובח – מומלץ לו ביותר.