1. Pest

תהרגו אותי, אבל לעולם לא אבין הרכבים אירופאים שמתעקשים לשיר בשפת האם, אם השאיפות שלהם לפריצה בשאר העולם ברורות. הרי, השפה האוניברסאלית היא עדיין אנגלית, בפעם האחרונה שבדקתי, ומה לעשות שרק אחוז קטן מהעולם מדבר גרמנית, נניח. ומכאן, שאני ממש לא מבין את השיקולים התמוהים של ההרכב Die Apokalyptischen Reiter (הרוכב האפוקליפטי, בתרגום חופשי), לשחרור אלבומם החדש, Moral & Wahnsinn. חלקכם יאמרו שזו טענה קטנונית, והרי Rammstien עשו קריירה יפה מאד בחו"ל, ועל טענה זו אענה שאני לא סובל את Rammstien, ולא בגלל שהמוזיקה שלהם לא לטעמי (זה המקרה, בגדול, אבל תמיד יש יוצאים מהכלל): אני לא מסוגל להאזין ללהקה הנ"ל, ולמטאל גרמני בפרט, מכיוון שאין לי שום עניין בלהאזין לגרמנים עצבניים שצורחים עליי בשפת האם שלהם – יותר מדי פלשבקים ל"רשימת שינדלר" וכיו"ב.

וזה די חבל, מכיוון ש Die Apokalyptischen Reiter הם לא רק להקה ותיקה, שחובקת אלבום שמיני (וזה כבר ראוי לדיון רציני), אלא בעיקר להקה שהוציאה אלבום מוזיקלי מאד, מלא בהשפעות מכאן ועד דרזדן, מעניין מאד, שבפירוש מעניק תמורה מלאה להשקעה הכספית של המאזין – בהנחה ואותו מאזין מסוגל להאזין לצרחות ויימאריות, שאותי באופן אישי, קצת מצמררות. נתחיל את הדיון בעטיפה המטעה במיוחד, שמציגה צד קדמי יפה ומעניין, אבל בחוברת עצמה מתבררת כעבודת עיצוב בינונית למדי, שקצת מוזילה את המוצר. על הפרונט יש דווקא תמונה מעניינת, שמסבירה היטב את המתרחש באלבום, ומהווה מעין הקדמה ויזואלית לעושר המוזיקלי שנמצא באלבום – קצין נאצי מול ישו, שד ירוק מוציא לשון, כשעל ראשו אינספור איקונות דתיות, ניצבים על גבעה ירוקה (כתפיו של הסולן, המאופר כשד), ומכל צד איתן טבע אחר – לבה וסלעים, ברקים ושמש. בליל של דימויים, שמתאימים כמו כפפה לאלבום שהוא בליל של זרמים מוזיקליים, ששומר על המאזין ערני לכל אורך הדרך.

האלבום אולי נפתח בתרועת הארד קור עצבנית, אבל מהר מאד הופך למעין מיד טמפו מטאל, אלקטרוני מאד, מלא בהשפעות פולק סלאביות, ועם אווירה מלודית ברורה מאד, שלרגעים נוטה לפופ מטאל של שנות השמונים. בטרק הרביעי האלבום לוקח כיוון שונה, עם שיר סטייל Maiden, מהיר מאד, מלודי מאד, ומדבק. הבלדה המתבקשת שמגיעה מיד אחר כך, Dr. Pest, נפתחת בצורה הזויה מעט, עם לחישות ודקלום גרוני מאד של הסולן, ומתפתחת היטב למעין בלדה קרקסית עצובה ומרה, ומיד מעלה בי את רף העצבנות – אני לא מבין על מה הוא שר, ואני מרגיש שאני מפסיד משהו טוב. זו ההרגשה שמלווה אותי לאורך ההאזנה לאלבום, וזה מה שמרגיז אותי במיוחד, מכיוון שהאלבום הזה מופת ע"י Nuclear Blast בכל העולם, ומכאן של Die Apokalyptischen Reiter יש שאיפות עולמיות. חבל שהם לא למדו מהרכבים ישראליים מוצלחים, שהבינו מהר מאד שאי אפשר לעניין את העולם במוזיקה שלך, אם העולם לא מבין מילה ממה שאתה אומר. בדרך הזו, רק אחוז קטן מהשוק הפוטנציאלי שלך ימצא עניין במוזיקה, ומדובר באחוז שגם ככה קהילות המטאל לא הכי אוהבות – אלו שמגיעים בשביל לפרוק עצבים בהופעות, ולהרביץ בפוגו. אלו חובבי המטאל שלא יזכרו את הלהקה בעוד שנה שנתיים, מכיוון שהם כבר ימצאו פורקן חדש. ואני שואל, לא חבל?

אין לי תשובות לשאלות הנ"ל, כל שיש לי הוא המלצה עבור אלו מכם שיכולים לחיות עם טקסטים בשפה לא מובנת, או אלו מכם שמבינים גרמנית. שירים מעולים כגון Moral & Wahnsinn (שיר הנושא, המשלב פאנק – פ' רפויה – גרוב, דיסקו ומטאל), Erwache הפומפוזי אך אפקטיבי, או Hammer Oder Amboss האלטרנטיבי שהופך להמנון מטאל מעולה – כל אלו הולכים לאיבוד, מבחינתי, ברגע שאני מביט בעטיפה ומנסה להבין לעזאזל על מה הם שרים. המוזיקה תופסת אותי בבטן, היא עשירה ומוצלחת, אבל אני לא יכול לפרגן עד הסוף כשמקנן בי הספק שהסולן בעצם שר על הגרביים המלוכלכות שלו, ועל הסיבה שהם מלוכלכות מלכתחילה. חבל. באמת חבל.