Dignity – Project Destiny

קל להישאב ל-Project Destiny מיד עם הטראק הראשון: מקהלה בליווי בומבסטי-סימפוני, הכל מבריק ועשוי היטב, מושך את האוזן מיד אך נמנע מצ'יזיות מיותרת – וכל זאת בקליטה מהירה של כמה שניות מהאינטרו לפני ההתחלה האמיתית. אומרים שהרושם הראשוני קובע, וכאן לשמחתי המשפט נכון דווקא. אין צורך להתעמק ולחפש נקודות לציון באלבום, הן כאילו קופצות ומציגות את עצמן: אלגנטיות, אציליות ולבושות היטב, בדמות עבודת קלידים מאלפת, לחנים מלודיים שלמרות הנפח והנוכחות המוזיקלית שלהם עדיין מצליחים להשאר קליטים ביותר, שירה נעימה מאוד לאוזן שמזמן לא שמעתי כמותה, אולי מאז הפעם הראשונה שהתוודעתי ל-Shadow Gallery.

יתרה מכך, כמעט כל להקה שיש בה שמץ של פרוגרסיב מרבה במילים (יותר נכון, במוזיקה) ולא נדיר לשמוע שירים ארוכים מאוד – מה שאולי מקובל אצל הלהקות הותיקות, אך קצת קשה להבנה כשמדובר בלהקה צעירה שמנסה להיקלט באוזן במהירות. Dignity עלו כאן על משהו – השירים שלהם לא רק קליטים, אלא גם בדיוק באורך הנכון, ללא ויתור על התפתחויות או הרגשת "מה, כבר נגמר?". הם פשוט מפצים על האורך בתחכום קל, הן בליין שירה מעניין ומפותח, הן במעבר בין אלמנטים שונים והן ביצירת אווירה סמיכה ורכה.

כאשר אני נדרשת להביע דעה על אלבום לעיתים אני מוצאת את עצמי חסרת מילים, ולא משום שאין לי מה להגיד, אלא כי הכל מסתכם ב-"פשוט יפה". Project Destiny הוא פשוט יפה – חובבי המלודיה יחגגו כאן, אך ללא קיטש מיותר (פרט לשיר "Icarus" שההתלהבות המוגזמת בו בהחלט עלתה לי על העצבים). גם הגיטרות לא נשארות חייבות ומגבות את המלודיה בקיר דיסטורשן יציב ובלתי חדיר. יש כאן תחושה של נשימה, פעימה מלטפת, למרות שהתכנים לאו דווקא אופטימיים – אי אפשר שלא לחוש בכך כבר בשמיעות הראשונות. האלבום חי ונושם, מה שבעיני מהווה את פסגת היצירה שכן לא קל להפיח חיים במוזיקה בצורה בה לא יישמעו רק הצלילים והכלים, אלא אף האישיות שמאחוריהם.

זה נשמע כמכלול שלם, וגם כאשר כלי מתבלט קדימה ממנו אין זה נשמע מציק או מעיק – סולו הגיטרה כאילו מתמזג החוצה לכמה רגעים ואז נמוג חזרה פנימה, הקלידן Frank Pitters, ממקימי הלהקה, אינו מתפתה לגנוב את ההצגה בהפגנת יכולת וירטואוזית אלא נשאר ברקע בחינניות. למרות זאת הוא אינו רק "שם בשביל האווירה" אלא מהווה את שלד השיר כולו ולדעתי הינו הכלי החשוב ביותר באלבום זה. גם שבירה מהבתים לפזמון בשינוי קצב וסגנון נעשית בצורה חלקה, והסולן Jake E. מבצע עבודה נהדרת במעברים אלו, ללא מניירות והפגנת יכולות מנעדיות מיותרות, אלא בליין שירה מעניין ומפותח ההולם את קולו המלא והנעים. הצניעות כאן רק מעוררת חשק לעוד, שכן ברור שהן הזמר והן הנגנים יכולים לפרוץ במפגן יכולות טכניות בכל רגע, אך כוח המשיכה של האלבום חזק כל כך דווקא משום שהם בוחרים שלא לעשות זאת. שמור על הקלפים החזקים קרוב לחזה והניצחון מובטח.

Napalm Records בחרו להגדיר את האלבום כ-"הארד רוק מלודי". לא הייתי קוראת לזה הארד רוק, יותר מיני-פרוגרסיב המתמקד במלודיה, אולי Shadow Gallery למתחילים (אותם אגב, היה לי קשה מאוד "לאכול" עד שהתרגלתי). לא תמצאו כאן מוטיבי Symphony X ידועים וכדומה, אלא משהו יותר אווירתי ותיאטרלי. אפילו יש קאבר מגניב לשיר האייטיז "Don't Pay The Ferryman" של Chris De Burgh, בגרסת האלפיים המעודנת יותר. קשה לי לבחור שיר מצטיין, ואולי רק לאחר היכרות מעמיקה יותר יתבלט אצלי טראק זה או אחר – אני ממליצה לשמוע הכל ולהקשיב לפעימה ולחיות ש- Dignity מציגים באלגנטיות כבר באלבומם הראשון.