Dim Aura – The Negation of Existence

בדרך כלל אני די סקפטי בנוגע לאלבומים שיוצא לי לסקר עבור הסצנה המקומית שלנו. למעשה, אם פעם היינו חממה למגוון להקות של מטאל קיצוני, עם הזמן הדלדלנו למספר קטן של הרכבים חזקים ומספר רב של הרכבים שמנגנים את מה שאופנתי כרגע ולא ישרדו את מבחן הזמן. כשאני רואה לפעמים שם שתופס לי את העין או משהו שמרגש אותי – בסופו של דבר אני מתעצב לגלות שמדובר בעוד חקייני Pantera או להקת קור כזו או אחרת. לעתים נדירות יוצא לי להיתקל באלבום בכורה של להקה שמצליח להצית עבורי את הניצוץ ולהישמע מעניין באמת, להקה שמצליחה לשרוד מסביב לתהומות והקלישאות המחורבנות של הסצנה הישראלית כדי להגיע אל ההר המיוחל ולהוכיח שכנגד כל הסיכוים הצליחו ליצור ולשחרר משהו שטוב לא רק בקנה מידה מקומי, אלא גם עולמי.

Dim Aura, הרכב צעיר יחסית – עשו זאת לחלוטין. כאשר הם לא חרדים או מתייחסים למורשת הבלאק העוצמתי המקומית (Salem המוקדמים, Tangorodrim, Azazael ועוד) הם יצרו פה משהו מיוחד. למה אני מתכוון כשאני אומר מיוחד? אני מתכוון שהמוזיקה שלהם משלבת בתוכה כמה וכמה ז'אנרים וגלים של Black Metal, לפחות איך שאני רואה את זה. ההשפעות רחבות ומרובות וניתן לשמוע אותן בכל אחד משמונת השירים שבאלבום.

החלק הראשון של האלבום מתבלט בעזרת הגיוון שלו וגם באיכות של השירים. החל מההתחלה ניתן לשמוע את תצורת ההקלטה האורגנית שבה האלבום הזה הוקלט. זה לא נשמע מלוכלך כמו בלאק מערות נורבגי אבל מצד שני זה גם לא נקי מספיק כדי להישמע כמו הבלאק היותר מלוטש – מה שנותן לזה סאונד מאוזן שהוא פלוס משמעותי. כבר משני השירים שפותחים את האלבום Gods of the Undying Darkness ו The Golden Tombs ניתן להרגיש את הכוחניות הטהורה שיש במוזיקה של הלהקה. הם רחוקים שנות אור מהחברים ב Magor ו Winterhorde שמצטיינים בבלאק מטאל יותר סימפוני ומלודי. מה שמנגנים Dim Aura קודר יותר,
מחוספס יותר והרבה יותר לפנים. כזה שאתם לא תישארו אותו דבר לפני ואחרי ההאזנה לו.

עוד דבר שאני מאוד אוהב בסאונד של הלהקה הוא וייב הPאנק שנמצא לא מעט מהשירים באלבום. הקולות המתענים של חיים H גוסיאנוב לצד הריפים במיד טמפו של ניב "Ferum" מזכרת חוברים יחדיו לחבילה המזכירה את Shining השבדים או Carpathian Forest, במיוחד בשירים כמו Scarred Flesh Supremacy ו Black Metal Genocide. הזעם הצרוף הזה מתאזן בצורה יפה מאוד יחד עם תחושת הפאר והמלנכוליה של Thus Negating All Existence ו Black Aeon.

ולמרות זאת, אם Slayer יעשו אלבום ג'אז זה עדיין ישמע כמו Slayer. גם כאן ישנם רמזים של Pאנק, רמזים של DSBM ושל עוד המון ז'אנרים ותתי סגנונות אחרים ב Black Metal אבל בסופו של דבר מה שמתקבל זה אותו תערובת של בלאק בלתי מתפשר, Dim Aura לא נמצאים כאן כדי לשחק ואם אתם מכירים את הסאגות של Horna, Behexen המוקדמים, Gorgoroth ו Taake תבינו מהיכן הם מגיעים.

והנה לכם, Dim Aura לא ניסו להמציא מחדש את הגלגל אבל הם הצליחו לגרום לו להשמע מרענן וסידרו לו על הדרך חישוקים חדשים. אין פה שום דבר מהפכני, וזה לא שום בלאק מטאל מודרני מתייפיף שכל כך אופנתי עכשיו. זה אותנטי, זה ברוטאלי וזה יגרום לכם לדמם את כל השליליות שבכם. רק תשימו לב שאתם שמים כרית בצד השני של הראש לפני שאתם מושכים בהדק.