Dimmu Borgir–Abrahadabra

אם להיות הגון לא מדובר בלהקה שאהבתי כל ימי חיי, ניתן לומר שבשלב מסוים, בעיקר אחרי השמיעה השביעית של Death cult Armageddon די מאסתי בהם, כי בכל שיר חזרה על עצמה אותה הנוסחה. ריפים מכסחים (שנודה בזה, ניתן למצוא במחצית מלהקות הבלאק והדת'), סימפוניה גרנדיוזית שלא הייתה מביישת את באך, ואווירה אפוקליפטיופילית (חשבתי על זה לבד) שלהקות רבות ניסו לספק ולהקות מועטות הצליחו. (Emperor למשל, תקפו את המסר מזווית אחרת, פחות מלודית ויותר בקטע של להשמיד כל זוג אוזניות שינסה להעביר את המוזיקה שלהם, לא הצלחה גדולה לדעתי). כבלאקר בדימוס אני יכול לומר בבטחה שממכלול להקות הבלאק שנחשפתי אליהן במהלך השנים, הפינה של דימו הייתה בגדר "תמיד יהיו שם, יעשו את המוזיקה שלהם, יעשו אותה טוב, וזהו", כמו Marduk למשל, הרעיון המרכזי השתמר מאלבום לאלבום. פצצת בלאק מטאל אגרסיבית במיוחד, שפנתה גם לקהל הבלאק וגם לשלל חובבי הגות'/סימפוניק וחיברה ביניהם עם גשר של מוזיקה קלאסית כתובה היטב, אפלה וממש אבל ממש לא מיושנת, כמו שלהקות אחרות ניסו לאמץ. השימוש במגוון רחב כל כך של צלילים מעניינים לצד דיסטורשן איכותי ומקצבים מסחררים עשה בדיוק את מה שDimmu ניסו לעשות, יצר אווירה מחשמלת, מכשפת וממכרת לאנשים מסוימים, בלי קשר לתלבושות הכמעט מוגזמות.

האלבום המדובר Abra-hadabra מגיע אלינו אחרי In sorte diaboli , אלבום הקונספט המשגע שיצא ב2007, ו DVD LIVE שיצא ב2008 (The Invaluable Darkness), אחרי "שליחה הביתה" של שני חברי מפתח בלהקה, האחד,ICS Vortex בסיסט וסולן הקלין של הלהקה, שנתן נוכחות מרשימה גם על הבמה וגם באלבומים ובינינו, קשה היה לי לדמיין את Dimmu בלעדיו.השני Mustis , הקלידן המוכשר שליווה את הלהקה מאז 1998 ועשה עבודה מבריקה ב- Death cult Armageddon (Progenies of the apocalypse למשל, אחד משירי הדגל של הלהקה, הוא פרי הלחנתו). אבל, לא מתבכיינים על נגן שנשפך. במקום Vortex מגיע Snowy shaw שמחליף אותו גם על הבאס וגם עם שירה נקייה במרבית האלבום ובמקום Mustis תופס את הקלידים Gerlioz שנותן עבודה לא פחות טובה מקודמו, למרות שעדיין מוקדם לשפוט היות ושני הנגנים הם בחזקת נגני סשן לאלבום הזה ולא ברור אם יצטרפו למשפחה.

אחרי אינטרו יחסית משעמם שלא סוטה מהרוטינה של "בואו נשמיע לכם ימבה חצוצרות ומקהלה של בתולות על ההתחלה" נפתח האלבום עם סטירה לפרצפת. השיר Born treacherous הוא חמש דקות של תענוג צרוף שהזכיר לי למה החבורה המטורללת הזאת הצליחה להגיע כל כך רחוק. סאונד מאוד מלוכד, כתיבה מגובשת, כמעט נדמה שלא השתנה כלום והקו הישיר והבוטה של Death cult Armageddon נשמר ולא משתנה. השיר הבא, Gateways הוא החביב עליי עד כה באלבום, Shagrath חולק שם את המייק עם סולנית מוכשרת העונה לשם Agnete Kjølsrud ומספקת לנו הצצה מעניינת לשילוב של שירה נשית, רוקרית משהו בעולם הכאוטי והחולה של דימו, השיר, שמלבד היותו סוחף, מספק לנו פיוז'ן מעניין של סולנים. השיר הזה גם זכה לאחרונה לקליפ מעניין עם תלבושות מעניינות עוד יותר… עבודת ההפקה המקורית על האלבום לא משאירה רגע משעמם החל מההתחלה. Chess with the abyss ממשיך בתלם שקבעו קודמיו, אבל לוקח אותנו אחורה כמה שנים ל Puritanical Euphoric Misanthropia ומוכיח לנו שלמרות השינויים בהרכב, Dimmu שימרו את הפונקציה ולא גזרו אותה כמו שחשבנו שיקרה.

כנראה שכל להקה צריכה אחד, הכוונה היא לשיר הנושא את שם הלהקה, כי הנה נוחת עלינו השיר Dimmu borgir"". באופן אישי אני לא מת על המנהג, זה חסר טעם, זה מבלבל, ואלא אם אין איזה סיפור מעניין מאחורי השם בסגנון "סבתא חיה מתה" זה מיותר. כאן נוספה לי הצדקה נוספת, השיר לא מרתק במיוחד, הוא פחות כסאחיסטי מקודמיו, ונשען על אווירה גרידא ולדעתי זו לא נקודה חזקה באלבום, אם כי אופטימית הרבה יותר. Ritualist הבא בתור הוא כבר יותר מוצלח, ואחרי פתיחה אקוסטית עם כמה קללות, הוא נוגח בך עם עומס אנרגיה מטורף, זה כיף לשמוע שdimmu לא מפספסים אף תו, The demiurge molecule ו A jewel traced through coal שבאים אחריו ממשיכים את קו המקהלות המעולה, ו Renewel חוזר לנסר אותנו עוד קצת עם גיטרות עצבניות ומקצבים מהירים. Endings and continuations הוא ע"פ רוב ה Money Shot של האלבום. קודם כל, מתארחים בו גם Agnete Kjølsrud וגם Kristoffer Rygg (Arcturus, ulver) כסולן קלין מחונן. שנית… הוא ארוך יותר. לקראת סוף האלבום אנו זוכים לגרסת סימפוניה מעודנת לשיר Gateways , רצועה שקוסמת מאוד למי שמתחבר למוזיקה קלאסית אפלה כמו זו שDimmu אוהבים לשלב. פיניטו לה אלבומיישן, עם קאבר, Perfect strangers של Deep purple. בהתחלה הופתעתי, מה לדימו ולדיפ פרפל? מסתבר שלא מעט, כי הביצוע לא רק שלא נופל מהמקור, אלא משדרג אותו ומעלה אותו על טיל לירח. בין אם זה העוגב הסמי-גרובי בהתחלה (כאופייני לאותה תקופה) ובין אם זו השירה של Snowy shaw שמפתיע עם יכולות ווקאליות מרשימות במיוחד.

בקיצור, גם למי שאוהב וגם למי שלא אוהב את דימו, האלבום זורם היטב, מופק מעולה ולא קשה בכלל להתחבר אליו אלא אם כן בלאק בכלל ובלאק-סימפוני בפרט גורמים לציפורן החודרנית שלך ברגל לנוע באופן בלתי רצוני. אלבום שמתאים במיוחד לחורף אפור וקריר (אל תזיינו לי במוח, כאן בחורף – קר) ושופע באווירתיות שחורה עם גימורים מפלטינה. אבל, נוסחה שמשתמרת שוב ושוב מתחילה להימאס בשלב מסוים, נכון שבעולמנו המודלק Dimmu הם בין הדברים היותר טובים שקרו לבלאק, אבל בשנים האחרונות, המקוריות והדינמיות מאלבום לאלבום משחקת תפקיד חשוב ללהקה שרוצה להישאר בראש הסולם (או לפחות לשאוף להגיע אליו). שוב, אין לי הרבה מילים רעות להגיד על Abrahadabra ואם יש אני אומר אותן, סך הכל עבודה טובה של אנשי מקצוע מיומנים, מנוסים וללא ספק מוכשרים הרבה יותר מרוב הליצנים שבדרך כלל יורים עלינו אלבומים עם מאה אחוז באזז (או מאה אחוז אנדרגראונד לצורך העניין) ואפס אחוז כל השאר.