Dimmu Borgir – Eonian

לקח לנו שמונה שנים לאשר את החשש: Dimmu Borgir הם להקה מתה. אלבומם האחרון של החבורה הנורווגית, Abrahadabra, יצא ב-2010 וגרם לרובנו להבין ששינויי ההרכב התכופים ובעיקר האבדות של ICS Vortex על עמדת הקלידים והשירה הנקייה, ו-Nick Barker האגדי על התופים, השפיעו לרעה על הלהקה. Dimmu Borgir של 2010 היו להקה מבולבלת שלא יודעת לאן היא רוצה ללכת או מאיפה לוקחים את הכוח להמשיך. מבלי לשים לב, הם הפכו ללהקה שאוהבת רעש וצלצולים (ובעיקר תחפושות ואיפור אובר דה טופ), בזמן שהתוכן והמוזיקה עברו למושב האחורי. האלבום החדש שלהם Eonian הוא אלבום שהוקלט בעצלתיים, אחרי פגרה לא קצרה, והוא בעיקר מאשש את החשד שלא הרבה השתנה במהלך 11 השנים שחלפו מאז האלבום הטוב האחרון של הלהקה.

האלבום נפתח עם "The Unveiling" שמזדחל בשקט לתודעה עם מנגינת טרמולו מרושעת נוטפת בלאק ואווירה שמתפתחת לא רע עד שסולן הלהקה, Shagrath, מתחיל לשאת את דברי השטנה שלו ולתת בראש. השיר אפילו עוצר כמה פעמים כדי ללטף אותנו עם קלידים גותיים שלקחו אותי אחורה לימי Enthrone Darkness Triumphant, מאלבומי המפתח של הלהקה ועולם הבלאק מטאל המלודי. עד כאן הכל טוב ויפה, עד שנכנסת התזמורת שנועדה להחליף את תפקידי השירה החזקים של Vortex. וכאן פחות או יותר מתחילות הבעיות: עצירות תכופות מדי למען הקלידים והתזמורת יוצרות שיר עם מבנה מבולבל שרוצה לנסר באוזניים ולהפחיד, אבל לא יותר מדי. הניסיון הזה לרדוף אחר איזון בין הסגנונות המוזיקליים הרבים בהם הלהקה נגעה במהלך השנים יוצר בעיקר מצב של חוסר איזון.

המצב ב-"Interdimensional Summit" הוא קצת יותר טוב. מדובר בסינגל הראשון מהאלבום ואפשר להבין למה הוא נבחר להוביל את שיווק היצירה כולה. זה שיר שמתחייב למודל הסימפוני כמעט במלואו עם קטעי תזמורת וקלידים שרוקעים לכל עבר. הריפים הת'ראשיים של Galder ו-Silenoz מוסיפים לאווירת הרוע של האלבום, ומאוחר יותר הם מגישים גם סולו חביב ומשחקים יפה על הרמוניות הגיטרה. זה שיר קצבי ומקפיץ שמזכיר רק במעט את Dimmu Borgir של השנים האחרונות, אבל ככל שמאזינים לו יותר מבינים שמדובר בשיר טוב למרות התפנית הסגנונית החדה. דווקא ברגעים בהם הלהקה מנסה לשחזר חלקים ממורשת הבלאק מטאל שלה הם כושלים. קחו למשל את "Ætheric" שטוחן את אותו ריף לאורך כמעט חמש דקות ומציג לראווה קטע תזמורת שמתפרץ בפזמון ועצירה דרמטית נוספת לטובת קטע אווירתי דמוי מקהלה. קטע הקלידים בהמשך מצוין, אבל הוא מרגיש תלוש כמו רוב האלמנטים בשיר הזה שפשוט לא מצליחים להתחבר בין המעברים החדים. אם בחצי הראשון של השיר אפשר לחשוב שיש כאן פוטנציאל לשיר בלאק אפל, בחצי השני כבר אי אפשר שלא לפהק טיפה.

הבעיה המרכזית באלבום היא העובדה שכמעט ואי אפשר להבדיל בין אותם קטעי מקהלה ותזמורת שהלהקה מתמקדת בהם. למעשה, יוצא הדופן היחיד הוא השיר "Council of Wolves and Snakes" שכולל השפעות של שירה וכלי נגינה ערביים ששוברים את רצף התזמורות המשמים. מדובר בשיר נוטף אווירה עם טוויסט נחמד מאד, וכאן אפילו קטע המעבר האמביינטי (שכולל קרקורי עורבים המשחרים לגופות) מתחבר לרצף העמוס למדי של השיר. ואתם כמובן לא תופתעו אם אגיד לכם שגם השיר הזה היה סינגל שחברת התקליטים Nuclear Blast דחפה חזק כדי לקדם את האלבום.

הפתעה נוספת באלבום מגיעה בדמות השיר "Lightbringer" – שיר סימפוניק בלאק לפי הספר שמגולל את מעלליו של לוציפר ומרגיש כמו שיר שיצא ישר מ-Death Cult Armageddon וכולל קטע תיפוף רצחני של המתופף Daray. קטעי התזמורת משתלבים עם צווחותיו של Shagrath וביחד מגישים לנו סיפור בקנה מידה תנ"כי בצורה אימתנית, שופעת מלודיות וקטעי מטאל מרסקים. לצערי שאר האלבום נופל להלחנה חסרת השראה שניכרת בכל שיר עד לרצועת הסיום "Rite of Passage" – קטע אינסטרומנטלי מרדים שלא משרת את האלבום בצורה טובה בכלל. אם כבר, עדיף היה בהרבה לו האלבום היה מסתיים עם השיר "Alpha Aeon Omega" שמלא בקטעי מקהלה, קלידים אפיים וגם תפקידי גיטרה רוקנרוליים מגניבים.

חייבים לזכור שהגדולה של אלבומים כמו Enthrone Darkness Triumphant ו-Death Cult Armageddon היתה טמונה בעובדה שאלה היו אלבומים נוטפי ביטחון. כל אחד מהם הציג אלמנטים חדשים שהכתיבו את הכיוון המוזיקלי של הלהקה למספר שנים, ולמרות שהם התרחקו משורשי הבלאק המחוספס של Stormblast – חלק ניכר מהקהל סלח להם, והם משכו לא מעט מעריצים חדשים. Eonian לעומת זאת יתקשה לעשות את אחד מהשניים. ל"בוגרי" הלהקה אין יותר מדי מה לחפש כאן. הסגנון מרוחק מדי וכתיבת השירים פחות מעניינת. ואני מתקשה גם להאמין שחובבי המטאל הסימפוני ימהרו לאמץ את האלבום, מהסיבה הפשוטה שיש להקות עם הפקה הרבה יותר מעניינת מזאת ש-Dimmu Borgir מציגים באלבומם החדש. מדובר בסופה של תקופה וסיומת מרירה לקריירה שרובה מלאה באלבומים מצוינים.