קדימה חמודים, תארזו. מסתבר שכתפיהם הרחבות והדביקות של Disma בוחרים לשאת אותנו הערב לתוך המגלית', אותם מבני אבן עצומים ועתיקים בהם נהגו לקבור דברים יקרים כמו זהב,יהלומים ותינוקות שבורים. בתכנית האמנותית: אולד-סקול דת' מטאל אפל ומנופח, גיטרות נמוכות כמו עפר, תופים רועמים וגראולר אחד עצבני. ואם כבר טיול, אז לפחות עם החבר'ה הנכונים- לאחר באזז שנמשך קרוב לשנתיים בקרב קהילת האס"ד האמריקאית, במהלכו שיחררה הלהקה רק רסיסי חומרים (דמו, אי.פי ואלבום-ספליט) הם סופסוף מגיחים מהקבר עם אלבום בכורה מלא ראשון בחסותם המכובדת של לייבל האינדי Profound lore הקנדים, ביתם המרקיב של שמות מוכרים בסגנון כמו Agalloch ו- Amber asylum.

עד כה הייתה זו חתיכת דרך ארוכה עבור Craig Pillard, הסולן ובוגר להקת הקאלט Incantation הפנסילוונית, מימיו כסולן אגדי ומוערך בסוף האייטיז ועד ההוצאה של להקתו הנוכחית. בדרך הוא הספיק לאסוף חברים ותיקים מלהקות עבר איתם עבד ומהסצנה שהייתה ואיננה, להתמקם בניו-ג'רזי ולהתאחד לכדי הרכב שנשמע מגובש מבחינת נגינה, סגנון, הפקה (עליה עוד ארחיב) ועד עיצוב עטיפת האלבום עצמו. Towards the megalith" מציג בפנינו 8 יצירות דת' טהורות, הזיות אפוקליפטיות שמשלבות תיאורים של טקסי חניטה עתיקים, העלאה באוב ושאר התיאורים מהם עשויים צ'יזבאטים, צמד גיטרות מכוונות נמוך-נמוך אשר יחד עם הבאס נעים ביחד לאורך כל האלבום ויוצרים חומת סאונד מדוסטרשת ואחידה, שלפעמים נשמעת כמו צעדת זומבים איטית ולפעמים כמו מערבולת של דבורים. למרבה האכזבה אין יותר הפתעות מהכיוון הזה שכן שלושת נגני המיתרים לא מתרחקים יותר מדי מהחוף המוכר של הדום-דת' המוקדמים, מה שאומר ריפים פשוטים ושמנים אשר מסתמכים יותר על מיסוך הדיסטורשן יותר מאשר על יכולות הנגינה עצמה והתפקידים השונים.

במחלקת רעידות האדמה הסחורה מסופקת ע"י הגראולים העמוקים של מר פילארד ובמיוחד על-ידי התופים הרועמים ביותר ששמעתי מזה הרבה זמן- מכונה של תפקידים פשוטים, כוחניים, גדולים מאוד בנוכחותם ובעיקר לא הדוקים, מה שנותן להם למלא הרבה חלל שמספק אולי יותר מכל כלי אחר את האווירה הייחודית שהאלבום מייצר: אווירה של אופל, כובד וטחב מחניק. בעוד שניתן להגיד על שאר האספקטים באלבום שהם הרבה דברים חוץ מ"מרעננים", ההפקה שלו אכן יוצאת דופן באיכות שלה. המיקס מתאפיין בדינמיות מתמדת, כך שכל פעם כלי אחר תופס את הפיקוד על מנת להמשיך את סיפור האימים. פעם זאת כניסה דרמטית של התופים ("Of a past Forlorn") ופעם פידבק ארוך ומתפתל של אחת הגיטרות ("Towards the Magalith")- הסאונד העמוק ומלא ההדים נשמע כאילו הוא אכן הוקלט באחד מאותם אולמות אבן ענקיים עליהם שרה הלהקה, וזאת מבלי לגרוע מתפקידי הכלים השונים או מהפרדתם המוחלטת ביצירה הגמורה.

"Towards the Magalith" יהווה תוספת מכובדת למדף הדיסקים של חובבי הדת' מטאל מביננו, ובמיוחד של אלה המעדיפים את כוס המטאל שלהם בניחוחות קלים של תחילת שנות ה-90'. בעוד ש Disma-עושים הכול נכון, יש דבר אחד שהם עושים נכון מאוד, וזה להכניס אותך לתוך העולם השחור והמורבידי שלהם. העטיפה המרשימה (המתארת את שם הכותר), הנגינה הכוחנית, הליריקה המפחידה והמיסטית הופכות את ההאזנה לחוויה שהיא יותר סינמטית מאשר מוזיקלית. וזה, כשלעצמו, הישג מרשים בהחלט. נו, ארזתם כבר?