Distorted – Memorial

מעגל להקות המטאל הישראליות עם אלבום ממשיך להתרחב, ולהקה וותיקה יחסית בסצנה המקומית היא הבאה בתור, Distorted החלה דרכה ב-96' ולאחר שינויים כאלו ואחרים התייצבה על ההרכב הנוכחי, גם לאחרונה עבר ההרכב טלטלה כשהוא נפרד ממתופף הלהקה אורי אשל. הבשורה הגדולה של האלבום Memorial היא ההקלטה שלו בשבדיה באולפני Underground הנודעים, תחת הנחייתו של המפיק פלה סיט'ר, אין ספק שמדובר בצעד חכם, מבחינת סאונד מדובר באחד האלבומים הישראלים הטובים ביותר שיצאו, סאונד מלוטש ופריך שיושב על הלהקה בדיוק מרבי, מה מבחינת שאר הגורמים? אתחיל בגדול ואומר שהאלבום הוא אלבום שנשמע ישראלי בלי להישמע ישראלי, כדי להסביר למה – המשיכו לקרוא.

האלבום נפתח עם קטע שירה ווקאלי שמשלב כמה קולות, מלבד זה הבולט, של זמרת הלהקה מירי מילמן נשמעים כמה קולות גבריים ועוד קול נשי אופראי, בין המשתתפים בו הוא עדן רבין, קלידן להקת אורפנד לנד לשעבר. הקטע הופך לשיר מטאלי דומי מורכב שנפתח בריף כמעט פרוגי עם עובדת תופים טובה מאד של אשל, הריף הממשיך בזמן בתי השירה מזכיר מאד כאלו של להקות דום נודעות כמו Candlemass ו-Solitude Aeturnus, מילמן מפגינה שירה איכותית מאד, על גבול האופראית ברגעים מסוימים, אבל היא נוטה להישאר בגבולות המטאל בלי ליפול למניירות של סולניות כמו Tarja (לשעבר Nightwish) וזה בהחלט מבורך בהתחשב במוזיקה. עוד נקודות זכות לעבודת הבס הטובה של גאי שלום, הוא לא מתעצל ודובר בעבודת גיטרות אלא מפגין יכולת דינמית טובה שמוסיפה למוזיקה עוד גוון. באמצע השיר הלהקה שוברת לריף שאני לא יכול שלא לפרש כ-"אורפנדי", זאת אומרת – אתני.

למרות שחברי הלהקה טענו בראיון פה כי הם לא מוצאים יותר מידי נקודות דמיון בין הלהקה לאורפנד לנד, אני לא יכול שלא לציין את העובדה שיש פה לא מעט אורפנד לנד, בעיקר מתקופת סהרה, יתכן שזאת מלכודת שכל מי שעושה מטאל עם השפעות של מוזיקה ערבית ואתנית יפול אליה, כי אורפנד היא הלהקה הכי מזוהה עם הז'אנר, אבל מה שזה לא יהיה – זה שם. בהמשך השיר מתחילה שירת הגראול של גיטריסט הלהקה, רפי מור, קול עבה ואגרסיבי שיושב יפה יחד עם השירה של מילמן, חלופת המקצבים, שלא אופיינית במיוחד לדום המשיכה לתת לי תחושה של פרוג במוזיקה, שלא מאופיינת בלחנים.

שיר הנושא "Memorial" פותח עם מהירות גבוהה בהרבה, אגרסיבי ויותר בכיוון של דת' מטאל, משם זה עובד לריף טוב, תחושה של Iron Maiden במלודיה שלו. השירה של מילמן חזקה פה במיוחד, בעיקר בסוף הבית הראשון, שוב לא מעט שבירות קצב וחילופי מקצבים, ועוד ריף אתני שהזכיר לי את "סהרה", השיר נשבר ע"י קטע של גיטרות קלין ופורץ לליד דרמטי עשוי היטב, שוב קטע קלין ואז אחד הריפים החזקים באלבום – מעין ליד/ריף סוחף. הלהקה ממשיכה עם אותו קו לירי בשני השירים, טקסטים על עזיבה ועצב, דיכאון ואבל.

שיר שמתחיל כלהיט פוטנציאלי הוא השלישי, "Children Of Fall", השילוב של השירה עובד מצוין, כאן איתרתי קצת אווירה סקנדינבית, אולי איזה Sentenced זרוק פנימה, שוב ציון לטובה לעבודת הבס של שלום, יש שבירה לליד חזק ואז מעבר לדקה או שתיים מורכבות יותר. השיר הוא אחד היותר אהובים עלי באלבום, בניה נבונה, אגרסיות חזקות, נשמע אירופאי לכל דבר. "Flesh And Blood" מעלה את רמת ההשפעות האתניות, הוא פותח עם נגינת דרבוקה אנרגטית של יציב כספי, איש אורפנד לנד, יש שוב יציאה לליד מלודי טוב, בהמשך השיר עובד על תחושה יותר מינימאליסטית, בניית אווירה טובה, זה אחד הרגעים היותר אפלים באלבום בו הוא מאמץ את תחושת הדום מטאל במלואה, הדרבוקה חוזרת לקראת סוף השיר וסוגרת אותו יפה.

"Redemption" מצליח לשלב את מוטיב הדום עם טקסט כתוב טוב שנוגע בנושא השואה וקיומנו בארץ, זה אחד הרגעים המעטים שבהם האלבום נוגע בישראליות שלו, להבדיל מאורפנד לנד שנושאת על דיגלה את עובדת מקורה מישראל, וכאן הנושא חוזר למה שאמרתי בהתחלה, Distorted נשמעים ישראלים בכמה מהריפים האתנים וכמה הטקסטים, אבל יש להם את הסואנד המלוטש והתחושה הגלובלית של הדום שגורמת להם להישמע גם אירופאים מאד. השיר "Sometimes" מתחיל עם גיטרות קלין, שירה נשית מרובת ערוצים ולחישות רקע של מור, השיר ממשיך לכמה מעברים יפים בין תפקידי השירה הגבריים והנשיים, בהחלט אחד המוטיבים החזקים של האלבום, השיר מזנק באמצעו לקטע שאיך שלא אסתכל עליו, פשוט זועק "אורפנד!!" וזה ממש לא דבר רע.

השיר "In The Wind" הוא שיר דום עם תחושת אולד-סקול חזקה, אחרי הדקה הראשונה מתחיל ריף מצוין שמלווה בתיפוף מבריק של אשל, יש שבירה לריף של גיטרות נקיות ועבודת בס טובה של שלום, שוב, על גבול הפרוג. בערך בדקה ה-4 לשיר, לקראת סופו, השיר מגיע לאיזה התקף אגרסיה ולתיפוף Blast beat אימתני, דווקא בגלל שהאלבום בנוי על מקצבים איטים יותר, הקטע הזה מקבל עוצמה גבוהה בהרבה. "Illusive" מתחיל עם מה שבהתחלה נשמע כמו קטע הפתיחה של "Season's Unite", והצד המטאלי מתחיל לבעוט, בנייה נבונה של ריפים דומים, שוב שבירת ליד טובה באמצע. האלבום נסגר עם "Hesped", קטע קצר שמבוסס על מעיין ליד עם סאונד מיוחד ושירה/לחישה ברקע.

כמה מסקנות, הסאונד – כמו שאמרתי, ללא עוררין אחד הטובים שהיו בארץ. מילמן היא אחת הסולניות הנשיות הטובות ששמעתי בארץ. עבודת גיטרה וריפים מצוינת, לרוב כדום ולפעמים בצד פרוגי יותר, תקראו לי משוגע או מכור אבל אי אפשר להתעלם מההשפעה האורפנדית על כמה מהריפים. עבודת בס מצויינת של שלום, ועבודת תיפוף מעולה של אשל, שחבל שאינו עוד חלק מהלהקה. הדיסק מקרין איכות ובגרות ואינו מתפשר בלחנים שלו, הוא בהחלט עובד על דום ומונע בעיקר מאולד-סקול עם כמה נגיעות סקנדינביות.

נקודות זכות גבוהות במיוחד ל-NMC שלהם היו הביצים להחתים להקת מטאל, ונקודות זכות לחברי הלהקה על כך שלא התפשרו לא באיכות הסאונד, לא באיכות הנגינה ולא על האווירה הדומית הטרגית של האלבום. אין ספק שיש ללהקה לאן לגדול, אולי שילוב של קלידים או כלים סימפונים כדי להעשיר את המוזיקה, אולי גיטרות אקוסטיות שנפוצות אצל להקות שעושות מוזיקה דומה, אבל כל דבר בעיתו, מרוב הבחינות, זה האלבום הנכון בזמן הנכון ללהקה ואני מברך אותם עליו.