Distorted – Voices From Within

אין ספק שאם יש משהו שהחיים מלמדים אותך, הוא שדברים משתנים. זה תקף לגבי כמעט כל דבר בחיינו, מלבד אולי אהבת אם, מרבית הדברים משתנים – בדרך כלל בהדרגה כך שאנחנו לא נשארים מופתעים מידי, אבל לפעמים יש צעד ענקי, ואנחנו נשארים עם פה פתוח. המשפט האחרון נכון לגבי מה שאני קיבלתי מהאלבום החדש של להקת המטאל הישראלית Distorted.

למרות שחברת התקליטים החדשה שלה, Candlelite הבריטית, החליטה לשווק אותה כלהקת דת' מלודי, אני נאלץ להתמודד עם תחושה מציקה כזו שהתיאור לא מדויק, ויותר בעייתי מזה: אין שום תיאור מדויק אחר. Distorted עושה משהו שהוא לחלוטין שלה, מושפע ונוגע בהרבה דברים – ללא ספק ב-Doom, ללא ספק בדת' גוטנברג מלודי וללא ספק במטאל גותי מבית Epica ודומיהם, אבל היא לא נמצאת באף אחד מהקטגוריות בצורה מוחלטת.

עכשיו ארחיב למה Distorted היא הפתעה. אני עוד זוכר אותה כלהקה שחיממה את Edguy בפארק ברעננה לפני שמונה שנים. אני לא הכרתי אותה ורק אחי אלעד, שהכיר כמה מהחבר'ה מהתיכון שבו למדו בבת ים, שמע עליה. Distorted נשמעו נחמד, אהבתי את העובדה שיש להרכב סולנית – דבר שבתקופה ההיא עדיין היה נדיר במטאל, בטח ובטח בארץ – אבל קשה לי לומר שנפלתי ממה שהם עשו.

כמה שנים לאחר מכן הלהקה עשתה צעד חכם וטסה לשבדיה, בירת המטאל המופק היטב, להקליט שם את אלבום הבכורה שלה, Memorial, שיצא ב-2006. האלבום היה בהחלט הפתעה, סאונד שבדי מצוין, ריפים בוגרים ונגינה מרשימה, ושירה חזקה ובטוחה בעצמה של הסולנית מירי מילמן, לצד גראולים ניחרים עבים של הגיטריסט והסולן רפי מור. מה שכן, למרות ההכרות שלי עם חברי הלהקה, לא יכולתי שלא לציין (ודי הרבה) את הדמיון של האלבום ללהקה ישראלית אחרת – Orphaned Land.

אני מודה שכיום קצת קשה לנתק את כל המוטיבים האוריינטליים במטאל באופן כללי מ-Orphaned Land, אבל באלבום של Distorted שמעו הרבה מזה – גם את אותם מוטיבים וגם לא מעט ריפים ורעיונות שהושפעו קשות דווקא מהחומר המוקדם של Orphaned Land. אני לא אומר, ולא אמרתי שזה רע, Distorted הראו מספיק יכולת כתיבה ונגינה כדי ליצור אלבום מצוין משלהם, והשילוב של השירה הנשית והגראולים הביא משהו מעניין מאד ללהקה.

מה ש-Voices From Within עושה, זה להפוך את הקערה על פיה. התאמצתי לבדוק ולראות מה קרה לכל אותן השפעות עבר שהיו ב-Memorial, ומלבד כמה מהריפים שפותחים את השיר "Obscure" לא מצאתי כאלו. Distorted נשמעים כאן אירופאים לחלוטין ומקוריים להפליא. למרות ש-Memorial הוא אלבום מעולה בזכות עצמו, אני בהחלט יכול לומר שכאן, ולא לפני, Distorted ממצבת את עצמה כלהקה גדולה לכל דבר.

כל דבר באלבום מריח מהשקעה רצינית, החל מהעטיפה והעיצוב שעשה ללהקה Sven De Caluwe – איש Aborted וידיד הסצנה הישראלית – דרך הטקסטים המוקפדים, הסאונד המלוטש והבשרני בהרבה מזה שהיה ב-Memorial, הנגינה השבדית מאד שכוללת גם לידים מלודים חזקים ועבודת תיפוף מדויקת של שקד פורמן המחליף את אורי אשל וכלה בשירה של מילמן – שנשמעת כאילו עברה הרבה מאד מאז זו שהייתה לה בעבר.

השיר הפותח "One Last Breath" מייצג את כל מה שטוב ב-Distorted מודל 2008. הריפים הכבדים מושכים חזק לכיוון My Dying Bride, כשהשירה של מילמן שוברת אותה עם מלודיה נשית. קשה לשים את האצבע מה נשמע שונה בקול שלה, אבל זה מתחיל בנשימות נכונות יותר, שמאפשרות לה לסחוט כל טיפת רגש אפשרי וממשיך עם עבודת הפקה מושלמת של השירה, שמכפילה אותה ברגעים הנכונים ונותנת את האיזון הנכון בין הסולמות של שני הערוצים. עוד משהו שהלהקה עשתה חכם, היא האיזון הנכון בין הגראול לשירה הנשית.

מרבית הלהקות הידועות כמטאל גותי \ סימפוני כיום באירופה, נשמעות כמו להקות מטאל מלודיות שבהן סולן מתעקש לחרבן על הכול עם גראולים (After Forever הוא שם שעולה לי בראש כאן), אצל Distorted הכול יותר כבד, פחות פופי ומאוזן נכון, ולכן הגראולים נשמעים כמו חלק אינטגראלי במוזיקה האגרסיבית של הלהקה – והשירה הנשית היא צד מלודי שיושב בתוכה באופן טבעי.

בהמשך האלבום כל אותם ריפים "שבדים" באים לידי ביטוי בצורה חזקה בהרבה, ברגעים שבהם מדובר יותר במוזיקה ופחות בשירה יכולתי לדמיין שנייה שמדובר דווקא באלבום של Dark Tranquillity, ולא של להקה ישראלית. הריפים המרכיבים את השירים "What Remains" ו-"Fading" הם יצירות מורכבות של שילוב אגרסיה ומלודיה, ברמות של להקות שבדיות מוכרות וותיקות.

מה שהסאונד עושה נכון כאן הוא שהוא ממלא את המוזיקה הרבה יותר ממה שעשה ב-Memorial. למרות שגם בעבר הכול היה נקי ומלוטש, ב-Memorial הייתה תחושה של חוסר מסוים, שאני הערכתי שדווקא קלידים ימלאו. הפעם זה נעשה באמצעות עוד שכבות על הגיטרות, ושילוב של סאונדים נקיים יותר שמעשירים את התבשיל.

יש גם הופעות אורח. ב-"Reveal My Path" שוב מגיע Sven איש Aborted, הפעם בשירת רקע. הוא מביא את הגראול המודרני לאוזן שלו ומשלב אותו עם זה המסורתי יותר של מור, שנשמע לפרקים כמו Aaron Stainthorpe מ-My Dying Bride. יש משהו בשיר הזה שמרגיש בוגר ונכון ללהקה, שילוב של השירה הנשית עם הגראולים של שני הגברים באופן מורכב ומתוחכם יותר ממה ששמענו לפני זה.

קצת על התוכן ולא רק על הצורה. האלבום, ע"פ הלהקה, הוא סוג של המשך של התמודדות עם נושא השכול ואובדן שהתחיל ב-Memorial. מדובר בסוג של אלבום קונספט, כזה שמבוסס יותר על תחושות ורעיונות אבסטרקטים, ולא עובד בצורה ליניארית ברורה. מדובר באדם שלכוד בין החיים ובין העולם שמעבר, כשהשירים מעבירים יותר את תחושותיו מאשר אירועים ספציפים שהובילו אותו או מתרחשים בהווה. השירים עובדים מכמה סיבות – הטקסטים מעבירים את הקדרות שעומדת בבסיס הלהקה, ומצד שני יושבים עם המוזיקה מבלי מצד אחד לבלוט מידי, ומצד שני גם בלי להעלם בתוך העושר המוזיקלי. מדובר באיזון עדין, שגם אני – כמי שרק לעיתים נדירות מתייחס לליריקה באלבום – אהבתי.

הלהקה עושה צעד מפתיע מאד בסוף האלבום, כזה שהפתיע אותי שוב. לאחר שעברנו אלבום שלם שמשלב דת', דום, קדרות גותית לצד אגרסיה שבדית, והכול במורכבות לא פשוטה, הלהקה מוכיחה שהיא גם יודעת לכתוב להיטים! השיר "Letting Go" הוא המנון מטאל גותי לכל דבר, כזה שאני כבר רואה שבהופעות הלהקה תשמש בו כהדרן, ולא יהיה חבר קהל אחד שלא ישיר את המילים והלחן הקליט.

קצת קשה יהיה להעביר להופעה מקומית את הופעות האורח הנהדרות של Lisa Johansson מ-Draconian ו-Thomas Vikström מ-Therion – אחד הסולנים המלודים החזקים ביותר באירופה – אבל הלחן המצוין, השירה המלודית של מילמן והפזמון המרשים מחזיקים את השיר הזה גם בלעדיהם. מה שמפתיע ב-"Letting Go" הוא שהוא כל כך שונה ממה ש-Distorted עשו בעבר, בשעה שרוב המוזיקה שלהם מבוססת על כבדות, קדרות, ותחכום מוזיקלי, מדובר כאן בשיר שעושה את הכול נכון מבחינת מבנה פשוט והגשה מלודית – אני אישית התאהבתי בו מיידית.

האלבום נסגר עם קטע שלא מופיע ברשימת השירים, ותוחם את האלבום בתוך מבנה ברור. גם אני אתחום את הביקורת הזו בתוך מבנה ברור, ואחזור לנושא ההפתעה. Distorted הפתיעה אותי והיא תפתיע את כל מי שמכיר את הלהקה ואת החומר הקודם שלה. לאחר ש-Orphaned Land פרצו עם האלבום Mabool, נראה לי שהגיע תורם של חברי Distorted עם האלבום הזה – הם בהחלט הרוויחו את זה ביושר.