Disturbed – Asylum

הדיסק החדש של Disturbed הרגיש לי כמו עוד דיסק רגיל שהולך לשכב על המדף או כזה שלעולם לא יזכה להגיע למעמד המכובד של להתנגן ב-iPod שלי. הרי כמה הם כבר מסוגלים להפתיע אותי? האם Disturbed יכולים להתעלות על אלבום הבכורה המופלא שלהם? האם האלבום הזה יחדש לי, או יגרום לי לרצות לשמוע אותו שוב ושוב? לא היה נראה לי הגיוני, אבל אני חייב להודות שטעיתי. טעיתי ובגדול. נראה כאילו Disturbed באמת הולכים ומשתבחים ככל שהזמן עובר.

בשנים האחרונות, כמעט בשקט, הלהקה הצליחה לבסס את מעמדה כאחת הלהקות הגדולות של המטאל. היא הייתה מועמדת לפרס הגראמי בשנת 2009 בקטגורית ה-Best Metal Performance ובסה"כ הכל מכרה כ-11 מיליון אלבומים. האלבום מתחיל טוב כבר בפתיחה עם "Remnants" – קטע אינסטרומנטלי עם סולו גיטרה שלא היה מבייש אף גיטריסט מוביל של הטובות שבלהקות המטאל. הפתיח אומנם איטי, מאוד מלודי, ומתחיל עם סינטי וגיטרה אקוסטית, אבל לא משאיר מקום לספקות, ברור מאוד שמיד כשהוא יגמר תבוא הסערה.

השאגה שפותחת את שיר הנושא של האלבום גורמת לי לחייך. "Asylum" מספק את הסחורה בדמות ריף גיטרה מדהים ותיפוף אגרסיבי כשהדאבל באס של המתופף Mike Wengren חופר לי באוזניים. איזה כיף לשמוע שיר כזה. ההפתעה מאוד נעימה. זה תמיד עושה טוב לשמוע אלבום שמצליח לסחוף כבר מהשמיעה הראשונה. השירה של David Draiman כל כך יחודית והיכולת שלו כזמר לא מוטלת בספק. אני בטוח שהבחור הזה יכול לשיר כל שיר ולעשות את זה טוב. משהו בגוון של הקול שלו זורק אותי לשנות ה-90' לסצנת הגראנג׳ אבל יש לו איזה אדג׳ מטאלי שנותן לו את הדרייב המדהים הזה והקול שלו אנרגטי ומדוייק.

השיר "Warrior" הוא תזכורת מעולה ל-Disturbed של The Sickness – אלבום הבכורה של הלהקה. השירה הריתמית עושה את העבודה בבתים, אבל דווקא עבודת הגיטרות הגרובית היא הדבר האהוב עלי פה. השילוב בין הדיסטורשנים הכבדים והיכולת לנגן ריף שהגרוב שלו מאוד מקפיץ היא לא משהו ששומעים בכל להקה. אפשר להגיד שזה נו-מטאל, אבל זה באמת כל כך הרבה יותר מזה. בפזמון של השיר התופים לוקחים את ההובלה עם מקצב דאבל באס עמוס שדוחף אותו קדימה. ממש כיף לשמוע את השיר הזה – באמת שילוב מושלם בין מטאל לגרוב. Disturbed מצליחים להלך על החבל הדק הזה, מצד אחד יש פה נטייה למטאל מסורתי, מצד שני יש את הכיפיות והקופצניות של הנו-מטאל.

גם "Another Way To Die" הוא אחד השירים היפים. איזו פתיחה מעולה, הבית הראשון נשמע כמו בלדת גראנג׳ עד שנכנס ריף הגיטרה המעולה, מגיע הבית השני והכל הופך למכונת קצב איזה שילוב מצויין בין המלודיה לקצב, ואיזו הגשה מעולה של השירה. הכל כל כך מדוייק ונקי. גם המילים נשמעות מאוד מכוונות ולא סתמיות: "The Time Bomb is Ticking and no one is Listening" אולי היה יכול להשמע סתמי אבל המשפט הזה קולע בול בתוך הקונטקסט של השיר. הסולו גיטרה חוזר למקצב האיטי ושוב מוכיח שהגיטריסט Dan Donegan, פשוט יודע מה הוא עושה.

אם יש שיר אחד שנגע בי במיוחד זה השיר "Never Again", דווקא בתקופה בה נראה כאילו כל העולם כמעט יוצא נגד ישראל, Draiman בחר לספר על המורשת היהודית שלו, ועל משפחות שלמות שהושמדו בשואה. בשיר שמספר הזוועות של הנאצים ויוצא נגד מכחישי השואה: " You dare to tell me there never was a Holocaust, you think the History will leave the Memory lost" – יש משהו מצמרר בהגשה שנשמעת לא כמו עוד סיפור מומצא אלא כהרגשה אמיתית וחוויה אישית. פשוט מדהים. גם בהיבט המוזיקלי, זה שיר מצויין. המלודיות חזקות מאוד וסוחפות.

נקודה אחת שלילית שאני מוצא באלבום היא העטיפה שלו ששוב מציגה את המפלצת של Disturbed כמו בשאר האלבומים. אולי החבורה מנסה לעשות איזה רצף כמו Iron Maiden אבל זה פשוט לא קורה. אני מציע להם להפרד מהמפלצת ולהתחיל לעשות אלבומים עם עטיפות בוגרות יותר, שמייצגות בצורה מדוייקת יותר את המוזיקה של הלהקה. אפשר להמשיך ולספר על כל אחד משירי האלבום הזה. כולם בלי יוצא מהכלל מעולים ונשמעים כאילו ש-Disturbed לא ויתרו לעצמם בשום אופן. יש באלבום הזה המון מחשבה והמון כוונה. יש באלבום הזה עומק ויש אפילו לקח שלמדתי – דעות קדומות הן דבר גרוע, גם אם מדובר באלבום של Disturbed.