Disturbed – Indestructible

אלבום רביעי ל-Disturbed הוא משהו שלא האמנתי שבאמת יכול להיות. הסיבה היא ש-Disturbed באופן עקרוני היא להקה אופנתית, והאופנה נקראה בזמנו ניו-מטאל. אם לא הייתם בעולם בכמה שנים האחרונות, אני אספר לכם שהאופנה הזאת נעלמה מין העולם וכרגע ניתן למצוא שרידים ממנה רק במחתרת. הלהקות היחידות והמעטות שבאמת ראויות והצליחו לשרוד, כמו Slipknot ו-Korn, הן להקות שמביאות איזה צבע מיוחד, או ניחוח שיש לו ערך מעבר לאופנה. חוץ מלרדת למחתרת, שאר הלהקות שינוי את הסגנון המוזיקלי או התפרקו.

יש משהו כל כך יחודי ב-Disturbed – שמעתי את זה כבר בלהיט הגדול הראשון שלהם, "Stupify", שהיה אחד מעמודי התווך של הז'אנר בתחילת שנות האלפיים. זה מתחיל בסגנון השירה הריתמי של David Dramian הסולן המאוד כריזמטי – שירה שהיא כמעט ראפ מרוב הקיצביות שלה, אבל כמובן שהיא לא. מעבר לשירה, נגינת הגיטרות, הבאס והתופים ערוכים במחשב, כאילו נוגנו ע"י טובי המתכנתים בעמק הסיליקון. יש בעריכות האלו משהו מאוד תחילת שנות האלפיים, זה מסמן בעייני את היצירה הממוחשבת, כלים אמיתיים מנגנים ריפים אבל הכל ערוך במחשב וסופר מדוייק. גם עבודת האלקטרוניקה הפכה לחלק בלתי נפרד מהסטייל כשחוץ מלהוסיף הרמוניה, היא מחזקת את הבאס תופים בתוסף לגרוב. העובדה שהאלבום החדש מצליח לעבוד מרגשת בפני עצמה. אני די בספק אם הוא יהפוך להיות אלבום קלאסי, אבל יש בו רגעים שעשויים לגרום לכם להתלהב.

הריפ שפותח את האלבום מציג Disturbed כבדה יותר. השירה בבתים היא כמובן סימן ההיכר של הלהקה, ובפזמון הכל מגיע לקליימקס היסטרי, בעיקר בזכות התיפוף המעולה של Mike Wengren. למרות הכבדות של השיר והריפ המצויין, זה עדיין ניו-מטאל ויותר מזה, זאת Disturbed עם כל מה שמשתמע מזה. סולו הגיטרה מרגיש לי קצת כמו מתנצל על קיומו, אולי רצון של הלהקה לעשות מה שהולך היום, ואני מתכוון לעובדה שזה שוב אופנתי לעשות סולו גיטרה בשירים. אבל יאמר לזכותם, שהסולו קצר ולא חופר. הקסם האמיתי של "Indestructible" מגיע בברייקים לקראת הסוף – כשהאלקטרוניקה ממשיכה, איזה בילד אפ יפה לפזמון האחרון. השימוש באלקטורניקה כאן עשוי ממש בטוב טעם, כל הלופים והסינטים נמצאים ברקע אבל ממש גורמים לשיר לזוז.

בשיר השני, האלקטרוניקה תופסת נפח גדול יותר, ומעלה בי זכרונות מהאלבום הראשון, The Sickness – יש משהו שהתפתח במלודיות של Dramian במהלך השנים, וזה שנשמע כאילו הוא מאוד מושפע מ-Bruce Dickinson גם בהגשה שלו. אבל איך אפשר שלא להיות מושפע מ-Iron Maiden? השיר הזה, "Inside The Fire", קצת מאבד עיניין כשמגיע סולו הגיטרה וזה מתחיל להשמע באנלי. ואם כבר באנליות, קחו לדוגמא את הפתיחה של השיר, בעצם קחו את כל השיר, הוא נשמע כמו שק קלישאות – זה נכון שהפזמון עובד, אבל זה בערך הדבר היחיד שעובד שם. זה שיר ממש מיותר בדיסק ונשמע לגמרי כמו פילר.

האמת היא שרוב הזמן, Disturbed מצליחים לספק את הסחורה. כאלבום, Indestructible עובר ועושה את העבודה. הבעיה שיש איתו – וזאת הבעיה שיש עם כל אלבומי הלהקה – היא, שכנראה את יצירת המופת שלהם Disturbed כבר נתנו לעולם באלבום הבכורה שלהם. ככה שאם בחיים לא שמעתם אותם, אל תמהרו לקנות את הדיסק הזה, שמעו קודם את The Sickness .