Divine Heresy – Bleed The Fifth

תהיתי מה Dino עושה כל הזמן הזה מאז שהוא לא ב-Fear Factory. חשבתי שהוא פשוט הלך לעשות ספורט, או לפתח את העסק המשפחתי עם הוריו, כי בחייכם, הבן אדם שהתהדר באופי הריפים שלו לא באמת היה גיטריסט בחסד עליון. סולואים הוא לא ידע לעשות, מלודיה גמישה נבנתה לה בקושי במהלך האלבומים של המפלצת האמריקאית – ובסופו של דבר, אחרי ש-Archetype יצא ב-2004, הייתי בטוח שהוא החוליה החלשה שבעצם הכניסה את כל הרעיונות כמו דואטים עם ראפרים ו… ובכן – המון מזון מהיר.

אבל אז יצא Transgression ואני התביישתי וחיכיתי לדינו שיחזור ויעשה משהו. זה יצא לו לא רע שמאז כל להקות הרעות שלו (נו, Brujeria ו-Assassino אינן באמת להקות גרועות, הן אפילו אדירות בתחומן, אבל בחייכם… די עם הערס דת'-מטאל הלטיני הזה, Let’s talk business) חיכיתי כמו טמבל עד שמשהו יצא טוב ממפעלי התעשייה הגדולים שנפתחו עם Soul Of A New Machine לפני מיליון שנה.

אז השמן הלטיני חזר, והוא כועס מתמיד, אפילו יותר כועס מימי אלבום הבכורה של Fear Factory. דינו גייס לעזרתו את Tim Yeung, מתנקש קצב אכזרי שמחזיק, אם זכרוני אינו מטעני, 872 מכות בס יחידות בדקה, שזה לא הכי מהיר בעולם, אבל זה אחושילינג מהיר. Yeung זכור לחלקנו מ-Hate Eternal, Nile ו-Decrepit Birth. אין ספק שהאלבום Bleed The Fifth הוא עבודתו הטובה ביותר.

כעיקרון – אין פה שום דבר חדש, מלבד מתיחה קוסמטית של גבולות ז'אנרים זה לעבר זה. Divine Heresy יושבים היטב על קו התפר הדקיק בין דת' מטאל לבין מטאלקור. הריפים הכבדים והתעשייתיים של Dino – שהתיימר להיות בעל הריפים הקצובים המהירים בעולם (הוא לא, אל תדאגו), מותאמים בול עם התיפוף המהיר כשד של Yeung בהחלט מכסים את כל נושא הדת' מטאל בעניין, אך שירתו של הסולן Tommy Cummings (מסכן, איזה שם משפחה) היא המאזנת לכיוון המטאלקור, שהוא טורח לשלב בין שאגות הארדקור לבין שירה נקייה, די דומה למה שהכרנו בעצם מ-Killswitch Engage.

אפשר לומר בעצם ש-Bleed The Fifth הוא בעצם The End Of An Heartache רק על קריז של הרואין. הריפים כבדים ומהירים בהרבה, הגיטרות פוסחות באופן גס במיוחד על רעיונות מלודיים כדי לתמצת את המוזיקה בריפים איכותיים בלבד. מצד שני, המלודיה אינה חסרה, ומשתלבת בול כשצריך אותה – די כמו המסורת הטובה של Fear Factory בימיהם הטובים יותר.

הקונספציה ההפקתית של האלבום היא דחוסה מאד, כיאה למה ש-Dino יודע לספק, והמילה "אפוקליפטי" תוכל לתאר את התחושה שאופפת את אלבום הדת'-מטאלקור הזה היטב. משיר הפתיחה האגרסיבי שנשמע כמו MLRS מוזיקלי, מצליחה הלהקה בשבירות אחידות לשבור לכל עבר את המאזין ומורחת את החבר'ה שהתרגלו למטאלקור סטייל Avanged Sevenfold על הקיר בעוצמה.

השיר העוקב, והסינגל הראשון מהאלבום, "Failed Creation" מחזיק בחוזקה את הרעיונות שהם תמציתו של האלבום. ריפים כבדים, תיפוף זהה במהירותו, שירה גרונית רוגזת ואז פזמון מלודי עם שירה נקייה וגיטרה פתוחה. יש משהו מאד נוסחתי אבל מאד משחרר בשירים מסוג אלו, כאשר הבית קופץ את האגרוף והפזמון משחרר אותו במין קטרזיס קטן.

השירים הטובים באלבום לדעתי הוא שיר הנושא הפותח את היצירה, כמו כן גם "Impossible Is Nothing" שזהה לו ברמתו הכבירה, אך גם העידונים המינורים שמייחדים את האלבום – במיוחד השיר האחרון, על תקן הבלדה, "Closure", הם חלק ממה שמבדיל את הלהקה הזאת מלהקות כמו Despised Icon או All Shall Perish שמצליחים לחבר בין דת' מטאל למטאלקור בלי הרבה משים לב. למעשה, לרגע אחד מר Cummings הזכיר לי את Vintersorg – הוא ולא אחר, בשירה הנקייה שלו. מאד מומלץ לבדוק.

האלבום עצמו כמובן אינו מומלץ למעריצי האולדסקול, לא אלה שנשבעו על מזבח Autopsy ולא אלה שנדרו נדר ל-Kreator. למעשה, אני די משוכנע שאלה גם לא יכלו לסבול עוד את Fear Factory עוד כשאלה עשו את מה שהם עשו החל מתחילת הדרך. צריך לזכור ש-Divine Heresy לא פותחת שום דלת שלא נפתחה בעבר, רק מציעים תצוגה שונה על הז'אנר הקיים כבר זה זמן מה. אלה שסולדים מהז'אנר המודרני לא ימצאו ולו שיר אחד לנחמה, אבל אלו שנהנים ממנו, צפוי להם אלבום אגרסיבי, שובר ואיכותי – כן-כן, כל הקלישאות כשרות עם המילים "שובר", "אגרסיבי" וכו' שמדובר באיש שהמציא את הקלישאה, Dino "Fat Latin" Cazares.